Tuesday, January 8, 2013

The Return of the Thin White Duke

יום חג לכל מעריצי דייויד בואי ברחבי העולם!!! 
לכבוד יום ההולדת ה-66 שלו, יצאה הודעה רשמית היום על סינגל וקליפ חדשים לקראת אלבום חדש שייצא במרץ, אחרי עשור של שתיקה ושמועות על כך שפרש סופית מהמוסיקה.


חרושת השמועות ממשיכה בתהיות - האם זה אומר שבואי גם יחזור להופיע?? (הלוואי הלוואי הלוואי)
מי שאינו נמנה עם עדת החולים הכרוניים במחלת דייויד בואי לא יבין על מה כל המהומה, אבל יש קבוצת אנשים (ואני ביניהם) שמרגישים שהיום הוא יום מיוחד במינו, ושקיבלו מתנה מיוחדת מאלוהי המוסיקה, ושיש תקווה לחיים בכלל. מתחשק לי לצלצל לעבודה ולהודיע שהיום הוא חג דתי ואני לא באה. 

הנה הסינגל והקליפ החדש של דייויד בואי (לא מאמינה שאני כותבת את השורה הזאת!):


Thursday, November 15, 2012

Wednesday, November 14, 2012

And the Winner Is...

בינות לכל הוואנאביז והפאשניסטות המתאמצות, בלטה האחת והיחידה, המלכה המהממת, הדיווה קרן מור:



TLV Fashion Week - Street Style

כולם עטו את מיטב מחלצותיהם, נעליהם ואקססוריזיהם ויצאו לראות ולהיראות בשבוע האופנה בתל אביב. מתחם התחנה הוא תפאורה מצוינת לגרדרובות מושקעות, וגם מזג האוויר אפשר רוב הזמן תאורה טובה לצילומים.

יש צלמים ובלוגרים שמבקשים מאובייקט הצילום לעמוד ולהסתכל עליהם, אני אישית מעדיפה candids - כלומר לצלם בלי לביים. לפעמים זה חסרון כי לא תמיד אני תופסת את מושא הצילום כמו שרציתי, אבל היתרון בעיניי רב יותר כיוון שהתמונות (שוב, רק לדעתי) מעניינות יותר. 

הנה מקבץ מהאופנה מהיום השני של Tel Aviv Fashion Week:

פיליפ בלאושטיין מ Frau Blau







Two Sisters and Stuff








Espadrille154

















Monday, September 10, 2012

50 גוונים של נו באמת


אני לא אגיד לכם לא לקרוא את "50 גוונים של אפור". ראשית, כי גם אם אגיד את זה סביר להניח שעדיין תלכו לקרוא אותו (לפחות על פי המספרים האסטרונומיים של מכירות הספר ברחבי העולם) ושנית, כי הוא מעניין בתור תופעה תרבותית. מכל בחינה אחרת מדובר באחד הספרים הגרועים ביותר שנחו על שידת הלילה שלי.
הרקע לכתיבת הספר, למי שלא היה ער בחודשים האחרונים, הוא כזה: אישה בריטית בגיל העמידה מחליטה לכתוב fan fiction (בתרגום חופשי: סיפורים שכותבים מעריצים על פי דמויות אהובות עליהם מספרים או סרטים אחרים). האישה, אי.אל. ג'יימס, בוחרת לקחת את הדמויות של סדרת "דמדומים" ולכתוב להן עלילה אחרת, בניחוח אירוטי, ומפרסמת את הסיפור באינטרנט. עד כאן הכל רגיל, לא משהו שלא מתרחש מדי יום ברחבי הבלוגוספירה בקרב בנות 14-15.
אלא מה, הסיפור צובר קהל קוראים די רציני והיא מחליטה להפוך אותו לספר ממש, משנה את שמות הדמויות ומנתקת אותן מעלילת "דמדומים". הסיפור האלקטרוני הופך לסנסציה, יוצא כספר מודפס, נמכר במאות מיליוני עותקים, עובר במכירות גם את סדרת "הארי פוטר" והופך למגפה ספרותית ותרבותית ובדרך את הסופרת לאישה עשירה מאוד.

יש לי נטייה טבעית להתרחק ממגפות כאלה. תקראו לי סנובית, אבל ברגע שסרט או ספר הופכים ללהיט בקנה מידה כל כך גדול, קול קטן בי אומר לי שכנראה שהוא לא איכותי במיוחד, כי מה לעשות, המכנה המשותף הגדול ביותר הוא גם לרוב הנמוך ביותר. כך נמנעתי במשך שנים מלצפות בסרטים כמו "פורסט גאמפ", גם ל"הארי פוטר" לקח לי זמן להתמכר, ואת "טיטאניק" עד היום לא ראיתי (והחיים שלי טובים, תודה רבה). אז לפעמים אני טועה, כי "פורסט" הוא יופי של סרט (למרות הקלישאות) וקשה לעמוד מול הקסם של הארי פוטר. אבל הפעם צדקתי, אוי, כמה צדקתי.
במרכז "50 גוונים" ניצבת אנסטסיה, בחורה בת 21, בתולה עכברית ומשעממת (לטענתה, ומי אני שאתווכח איתה) עם אוצר מילים של ילדה בת 12. אנסטסיה מתאהבת בכריסטיאן, מולטי-זיליארדר בן 27, בעל "מראה חיצוני של אליל יווני" ושריטות נפשיות שגורמות לו, בין היתר, להזדקק לשוטים ופלאגים אנאליים (מה לעזאזל?) כדי ליהנות ממין. מסיבה לא ברורה גם הוא מתאהב בה ומנסה להכניס אותה לעולם הסאדו-מאזו שלו, ומגלה לה את רזי המין והכיף שבשליטה. שליטה שלו, כמובן.

בערך כל פעם שאנה רואה את כריסטיאן היא מרגישה "מערבולות... שם למטה" (באמת? "שם למטה"?), ומספיק שהוא עושה "פו" לכיוון שלה והיא כבר גומרת. תופעה מעניינת בהתחשב בעובדה שמדובר בבתולה שמעולם אפילו לא התייחדה עם עצמה (תיאור אמין בערך כמו זה שאנה היא סטודנטית אמריקאית שזה עתה סיימה קולג' בלי שיהיה בבעלותה מחשב). הספר זרוע בתיאורים אירוטיים כל כך קלישאתיים, שלו היו פרי עטה של נערה מתבגרת (כפי שהם נשמעים) היה אפשר להבין, אבל כשמדובר באישה בשנות הארבעים לחייה זה קצת מדאיג; האם זו חוויית המיניות שלה? האם מעולם לא חוותה ג'יימס המסכנה סקס אמיתי, או שהסקס שלה כל כך עלוב ועצוב שהפנטזיות הילדותיות הללו הן כל מה שנותר לה?

הספר מעורר סערה ודיון תרבותי בעולם כולו, וקולות פסאודו-פמיניסטיים מנסים לשכנע שמדובר בשחרור מיני ונשי, שלמעשה מגיע שאפו לגברת ג'יימס שאפשרה לנשים בכל העולם להתחבר מחדש למיניות שלהן. זו כמובן לא הפעם הראשונה שיצירה אירוטית מעוררת הדים, וזה בסדר ומבורך, ואם זה תורם לחיי המין של מישהי – לבריאות. אבל יש פה נושא אחר שמטריד אותי:
מוטיב החוזר על עצמו לאורך העלילה הוא הקריזה שכריסטיאן חוטף בכל פעם שאנה מגלגלת את עיניה בתגובה למשהו באמת אידיוטי שהוא עושה או אומר. בניגוד לחיבת הסאדו-מאזו השובבית שהוא מנסה להנחיל לה כשהוא במצב רוח טוב, כשאנה מעזה לגלגל עיניים יוצא לו השד מבפנים והוא מתעצבן על-אמת. או-אז תגלה אנה את נחת זרועו האמיתית, והוא כבר יראה לה מה זה להפגין עמוד שדרה. כשכריסטיאן כועס באמת - אנה מפחדת באמת, ופה טמונה הבעייתיות הכי גדולה בספר מבחינתי. זה שסגנון הכתיבה עילג ונחות, זו בעיה של מי שלא מסוגל לזהות את זה. זו לא היצירה הגרועה הראשונה בעולם. אבל העובדה שכל כך הרבה נערות ונשים התמכרו לזוועה הזו מדאיגה אותי כיוון שלאורך רוב הסיפור הגיבורה לא מסוגלת להבין שבחור, נאה ועשיר ככל שיהיה, שגורם לה לשקול פעמיים כל מילה וכל הבעת פנים פן יחטוף ג'ננה ויפליא בה מכות בטוסיק, הוא אדם שיש להתרחק ממנו כמה שיותר מהר. אה, רגע, הוא ממש רוצה אותה, והוא גם כל כך סקסי... טוב, נו, שיפליק. אחר כך הוא יציע לה ברוך אין-קץ משחה מרגיעה ואדוויל והיא תחזור להיות הרכיכה השלוליתית שהוא גורם לה להיות. לא, גבר שגורם לך לשקשק מפחד כשאת מביעה את דעתך אינו ראוי לך, אפילו שבפעם הראשונה שלך הוא גרם לך לגמור פעמיים (כן! זה קורה כל הזמן! וחזירים מעופפים לי מחוץ לחלון ברגע זה ממש!). מובנת הנטייה של נשים לרצות לתקן בחור מתוסבך, כולנו היינו שם. אבל יש מתוסבך ויש דפוק לגמרי, ואם התסבוכת שלו יוצאת עלייך בצורת מכות בטוסיק – לא מתוך רצון לגירוי מיני אלא מתוך רצון להעניש אותך – זה הזמן להגיד ביי.

"50 גוונים של אפור", שיצא עכשיו בתרגום לעברית, הוא למעשה הראשון מתוך טרילוגיה. לא, אין לי שום כוונה לקרוא את החלקים הבאים בסדרה. נכון שהספר, מטופש ככל שיהיה, מספיק סוחף כדי לגרום לי לקרוא אותו עד הסוף, אבל די, יש גבול. תאי המוח הנעלבים שלי הניפו שלטי מחאה ודרשו צדק תרבותי, ובכנות – לא באמת מעניין אותי מה יקרה לאנה והדביל שלה בהמשך.

אגב, האירוניה הגדולה עבורי נעוצה בדיוק באותו גלגול עיניים – בלתי אפשרי לקרוא את הספר מבלי שתיתפס לך הקרנית, שהרי בכל עמוד נפגוש תיאורים כל כך מופרכים ומטופשים שבדיוק כמו אנה, יברח לנו גלגול העיניים ה"נו-בֶּאמֶתי" הזה באופן לא-רצוני. מזל שכריסטיאן לא ראה אותי קוראת את הספר, אחרת ישבני היה אוכל אותה.

Wednesday, September 5, 2012

גמר העשור של כוכב נולד - הפיהוק הגדול


עונת העשור של "כוכב נולד" היתה אמורה להיות הקלף המנצח של קשת וטדי, המכה הניצחת שתחזיר אותם אל הצמרת ותעשה "נה" גדול ל"דה וויס". במקום זה, עונת העשור הסתיימה בקול פיהוק חלוש, עם מתמודדים מרדימים ובמיוחד עם זוכה שלא היה ראוי להגיע בכלל למעמד הגמר, שלא לומר לזכות. אור טרגן הוא ילדון חביב שאוהב לשיר, אבל אין לו טעם טוב במוסיקה והוא מזייף לא מעט. גם החיוך שלו כבר התחיל להטריד אותי בשלב מסוים - זה לא גדול מדי, החיוך הזה? 

כבר מפרקי האודישנים היה די ברור שכוכב אמיתי לא יצא מהעונה הזאת. אף אחד מהמתמודדים הנרגשים, ווקאליסט טוב ככל שיהיה, לא הפגין את התכונה ההו-כה-חמקמקה הזו, האקסטרה משהו הזה, הכוכבות הפנימית הזו, ה"אקס פקטור" כמו שסיימון קאוול אוהב לקרוא לו. היחידה שהתקרבה לזה היתה שרון קידושין, בחורה יפהפייה וזמרת בסדר, שלא הצליחה או לא ידעה איך למנף את העניין הזה מספיק לטובתה. אולי היא פשוט לא רצתה את זה מספיק. 
גם אניטה גסין, זמרת מצוינת ונערה חביבה מאוד, לא קורצה מחומר של כוכבים. יש לה גרון, יש לה יכולות ווקאליות מרשימות, אבל היא לא אמנית ולא כוכבת. איטן גרינברג הוא אמנם יוצר, כותב ומלחין, אבל הוא עדיין קצת בוסרי וקצת מאוהב בעצמו ובאמנותיות שלו. אולי אחרי שיגדל, ישתפשף, יחווה כמה דברים, יהיה לו משהו טוב להגיד. בינתיים זה עוד לא שם. 

שלישיית הגמר, יישכחו עוד יומיים. צילום: רונן אקרמן, יח"צ

גם ההתעקשות של ההפקה על שירים עבריים נושנים בסופו של דבר לא עזרה לתכנית להתרומם. היה ברור כשמש שזו אמורה להיות קונטרה ל"דה וויס" המאפשרת לשיר גם בלועזית, מעין התרסה של "תראו אותנו, אנחנו ארצישראל האמיתית והשורשית ואתם סתם אמריקנה מזויפת". ובכן, היה אמנם נעים - במיוחד לצדי צרפתי - לשמוע שירים של חווה אלברשטיין, אבל קשה לומר ש"יסמין" של הפיל הכחול, אחד השירים המאוסים והעבשים בתבל, הוא קלאסיקה ישראלית. העובדה שהזוכה אור טרגן בחר אותו כשיר הסיום - ובדיעבד, גם שיר הזכיה - שלו, מלמדת הרבה על אופיו של המוכתר החדש ובעקיפין גם על קהל המצביעים: אנחנו אוהבים את המוסיקה שלנו שטחית, צפויה, לעוסה ועם חיוך צחור ומלא שיניים. 

בתכנית הגמר החליטו לעשות כבוד לכוכבי העונות הקודמות, החל כמובן מנינט, עבור בשירי מימון, סקעת ומויאל, מרינה, עידן עמדי, ג'קו אייזנברג וכלה בזוכה מהשנה שעברה חגית (מי?) יאסו. כבר מהצלילים הראשונים של המחווה העצמית הזאת ברור לגמרי שמתוך מצעד הגאווה של טדי, יש כוכבת אחת אמיתית, היא נראית מדהים גם עם גלאח מטופש על הראש, ויש את כל השאר. נכון שלחלקם יש קריירות לא רעות גם מחוץ לתכנית, חלקם ווקאליסטים יותר טובים ממנה (שירי מימון היא ללא ספק הזמרת הטובה ביותר שהגיחה מהתכנית הזאת, ובכלל אחת הזמרות הטובות בארץ כרגע), חלקם מכרו יותר אלבומים ממנה, אבל לאף אחד אין קמצוץ מהאקס פקטור שיש לנינט בזווית של העין. 

תכנית הגמר גם הציעה מגוון הופעות חיות, אתניקס וארקדי דוכין, משה פרץ ומירי מסיקה, אבל אז הגיע האריה הוותיק גדעון גוב והראה לכולם איך באמת מרימים הופעה, שם את כולם בכיס הג'ינס שלו והוכיח שיש דברים שאו שיש לך או שאין לך. בהקשר הזה אני רוצה שוב להלין על מחלת העציצות הנוראית שאוחזת בכל משתתפי העונות של התכניות האלה. למה, בשם כל מה שטוב ונכון בעולם, אף אחד לא מעיר למתמודדים על כך שהם לא זזים בכלל ממקומם בזמן השיר? הרי אף זמר, לא מהשופטים ולא מחברי הוועדה המיותרת, לא יחלום לבלות הופעה שלמה כשהוא שתול במקומו או - רחמנא ליצלן - ישוב על כסא. איך ייתכן שאנשים שאמורים להיות חדורי תאווה למוסיקה, לא מאפשרים לאותה המוסיקה לחדור לגופם ולהזיז אותו קצת? מלבד מרינה מקסימיליאן-איך-שלא-קוראים-לה-כרגע (שנראתה נפלא אתמול אגב), אף מתמודד החל מהעונה השלישית ואילך - לא זז כשהוא שר. יד על הלב, מבט מצועף למצלמה, מקסימום שלושה צעדים מבויימים מראש ממרכז הבמה לחזית. סה טו. ככה לא מולידים כוכבים. 

מבט מצועף - צ'ק


בקטנות:
* אלוהי הסטיילינג, אנא הכה בברק את ליאת אשורי, אולי ככה יצא ממנה משהו לא שחור עם פאייטים. 

* צביקה הדר, אולי תנוח? באמת, די. שחרר אותנו וקח איתך גם את רותי והמעטפה.

* עלה בדעתי שאם אכן ההצבעות היו כל כך צמודות כמו שצביקה הדר חזר והתאמץ להדגיש, הרי זה מהסיבה הפשוטה שהמתמודדים מעוררים את אותה מידת חוסר עניין. 

* גידי גוב גידי גוב גידי גוב, אהבתי אליך קץ וגבולות אין לה. אתה האחד והיחיד. 

* יאללה, מתי מתחיל כבר "דה וויס"?