כריסטינה הנדריקס הפנים החדשות של London Fog

הנה פרסומת שהחבר'ה של מד מן היו פותחים לכבודה בקבוק וויסקי מובחר: כריסטינה הנדריקס היפהפייה, הלא היא ג'ואן האלאוויי בסידרה (אחת הדמויות המוצלחות ביותר בטלוויזיה בשנים האחרונות), מככבת בקמפיין החדש של המותג London Fog , וגורמת למעילי גשם להיראות מזמינים במיוחד.

טרנד מעילי הגשם עשויי להפציע מחדש בחורף הקרוב, ומי תתאים להיות הפנים של המותג הקלאסי הזה יותר מהנשית שבנשים? הנדריקס היא מיזוג מושלם של יופי מהמם וקסם של פעם. בנוסף, London Fog הופיעה בעונה השלישית של "מד מן", כך שזה מתלבש בול, סליחה על ההתחכמות.
אין צורך בהרבה מילים, גשו לאתר של החברה ותתענגו על הברקה פרסומאית.

סוף עידן הסיימון

העונה האחרונה של אמריקן איידול היתה באמת אחרונה במובן מסוים - בעונה הבאה, שולחן השופטים ייראה אחרת לגמרי, וכנראה שגם התכנית עצמה בעקבות זאת. לפני שתי עונות, אחרי שפאולה עבדול הודיעה שהיא עוזבת את התכנית, הצטרפה קארה דיוגווארדי חסרת הכריזמה. המפיקים הבינו שפאולה וההתנהגות ההזויה שלה לא סתם קישטו את המסך אלא הוסיפו נופך בידורי שקארה היבשושית לא הצליחה להביא, ולכן העונה קיבלנו גם שופטת-כוכבת בדמות אלן דג'נרס, שאמנם הצליחה לשעשע מדי פעם עם בדיחות הקרש שלה אבל כסמכות מוסיקלית אין לה הרבה משקל.
ודווקא העונה האחרונה, שהתחילה קצת צולעת לטעמי, נהייתה מעניינת ככל שנמשכה. לגמר הגיעו שני זמרים מוכשרים ומעניינים - קריסטל באוורסוקס המדהימה (והפייבוריטית שלי) ולי דווייז, ההפתעה של העונה, שלקח את הגמר.

במהלך העונה הודיע סיימון קאוול שזאת תהיה העונה האחרונה שלו כשופט בתכנית, וגרם למפיקים להתחיל להזיע ממאמץ למצוא לו תחליף ראוי, על אף שכולם מבינים שאין דבר כזה. סיימון הוא הסיבה העיקרית שהצופים ממשיכים לנהור ולהביא נתוני רייטינג מטורפים לתכנית, ולא במקרה בכל שיפוט הוא מדבר אחרון - משאירים את הטוב לסוף.

הפאנל בימים הטובים

לפני כמה שבועות הודיעה אלן דג'נרס שגם היא לא תמשיך בעונה הבאה, לטענתה כי אין לה זמן והיא מרגישה שמיצתה או משהו כזה. אני חושדת שהיא מבינה היטב שהעונה הבאה עלולה להיות קצת פאתטית, אם לא יצליחו להפגיז בשופט שיכול להיכנס לנעליים הענקיות של סיימון קאוול.

מאז השמועות על מי יחליף את השניים רצות, ואמנם טרם פורסם באופן רשמי אבל כרגע יש שני שמות מדוברים: ג'ניפר לופז וסטיבן טיילר, סולן איירוסמית'. לגבי ג'ניפר לופז, ללא ספק הבחורה נמצא בשטח מספיק זמן כדי להכיר את המקצוע והיא בהחלט כוכבת בקנה מידה עולמי, אבל זמרת טובה היא בטח לא, כך שקשה יהיה לקבל ממנה חוות דעת אמינה לגבי הביצועים הקוליים של המתמודדים. בכל זאת כאישיות היא יכולה להיות מעניינת.
סטיבן טיילר הוא פרפורמר וזמר נדיר עם ותק מרשים, אבל כאדם הוא לא ממש מוכר כך שקשה לצפות מראש איך זה ייראה. לאחרונה הוא (שוב) הסתבך בצרות הרגילות שלו (סמים, גמילה) אז אין לדעת איך זה ישפיע על התפקוד שלו כשופט.
מה דעתכם? אתם מוזמנים להגיב (כאן למטה) ולהציע שמות שאתם חושבים שיתאימו להיות שופטים באמריקן איידול. עצה שלי - אל תנסו להציע מחליף לסיימון. אין דבר כזה.

סדום נהדרת

לוקחים קצת מונטי פייתון, מוסיפים מעט אוסטין פאוארס ורוקדים עם טייסים ומפזרים מלמעלה קמצוץ של חלומות בהקיציס, מערבבים היטב וקיבלנו את "זוהי סדום". נכון, החבר'ה של ארץ נהדרת לא המציאו שום דבר מבחינת ז'אנר, ולעיתים המחוות לסרטים הנ"ל נראות קצת יותר כמו חיקוי מובהק, אבל לפחות הם עשו את זה טוב.

"זוהי סדום" מספקת בדיחות מצחיקות ולא פחות חשוב - סאטירה אמיתית שמסתתרת בעיקר בסצינות של אלוהים (קיציס, איך לא) ואברהם אבינו (מוטי קירשנבאום בהברקה של ליהוק). הסרט מושקע והטירוף חוגג.
פיניש עושה את העבודה כבאד גאי של הסרט, אסי כהן אדיר כנינווה בנו, טל פרידמן מצחיק אבל צפוי כאשת לוט ובאופן מפתיע דב נבון לא מעצבן בתפקיד לוט. מי שאיכזב אותי מעט הוא מריאנו, בתפקיד האידיוט של הקאסט - ליאמי בנו השני של המאליכ של סדום - חוזר על דמויות ישנות שלו ולא מצליח להצחיק במיוחד. יובל סמו לעומת זאת מוכיח שוב שהוא אחד השחקנים המוכשרים שהתגלו בשנים האחרונות. אפילו אורנה בנאי מבליחה בתפקיד אורח, אם כי לא מותירה רושם חזק במיוחד.

העונות האחרונות של "ארץ", על אף שסיפקו את המוצר מבחינת רייטינג ומשפטי מפתח שנכנסו לשפת היומיום כרגיל, הן כבר לא מה שהיתה התכנית בעונות הראשונות, כשהשיא היה בעונה השלישת והחזקה מכולן (עם הרומנים, חילקי, ג'ודי ועוד). לכן החששות מהסרט מובנים. את העונה האחרונה של ארץ כבר לא ראיתי באופן קבוע. אבל הסרט לדעתי, על אף שקיבל ביקורות חלשות ברובן, מספק את הסחורה ויותר מזה - הוא פשוט מצחיק.
אני ממליצה לאסוף כמה חבר'ה, לשכוח מהביקורות שאולי שמעתם, להיכנס למצב רוח הנכון וללכת לראות את "זוהי סדום". סצינת הנאד בין עלמה זק לאסי כהן הביאה אותי לדמעות, והפלשבקים של אשת לוט ללהיט האייטיז שלה כבר גרמו להיסטריית צחוק קשה. במילים אחרות - אני נינתי...

לפנק לפנק לפנק - פוסט בניחוח של אמא

זו רק אני או שהפרסומת של פינוק ממש מעצבנת? זו שמראה איך האמא המסכנה צריכה לרוץ כל הזמן להרדים את הילד כי היא משתמשת בסבון של פינוק ובעלה לא. זו כמובן פרסומת ההמשך לזו שמראה את האם יוצאת מהבית ומפקידה את העולל בידי האב (שמוצג, איך לא, כאידיוט חסר אונים, פעם ראשונה ששומר על הילד, שלהזכירכם כבן שנתיים. מסכנה האמא, שנתיים לא יצאה לבד...) ובשני המקרים - השימוש ב"פינוק" מציל את המצב ועוזר לילדון להירדם.
מעבר להצגת האב כבייביסיטר לא מוצלח ולא כחצי מיחידת הורים, אותי אישית מרגיז לראות שילד בן שנתיים ומעלה לא יכול להירדם אם לא לוקחים אותו על הידיים. שיקומו עליי עכשיו כל ההורים המתוסכלים ו/או יפי הנפש שמאמינים שהילד צריך את החיבוק של אמא כדי לישון, אני כאמא לא תומכת בזה. שלא תבינו לא נכון - שכל אחד יעשה מה שנוח לו, אני לא נכנסת לאף אחד להרגלי ההרדמה, ואם מתאים לכם כל יום לנענע 15 קילו לשינה שיבושם לכם ולגב שלכם. אבל כשמציגים את הסיטואציה הזו בפרסומת כאילו זה כל כך ברור ומובן מאליו שכך זה צריך להיות - נראה לי שזה כבר לא נכון (אני כבר לא מדברת על זה שהילד מתזז את ההורים שלו 20 פעם בלילה). שמישהו יקרא לסופר נני שתסדר פה את העניינים... אכן, פרסומת לפינוק, ואני לא מדברת על הסבון.

עציץ נולד

אוקיי, אני מודה. הפסקתי לצפות בעונה הנוכחית של "כוכב נולד" בשנייה שהסתיימו האודישנים. אני דווקא לא מאלה שרואים רק את האודישנים בשביל הפדיחות (למרות שתכלס. זה מה שבאמת מעניין), כשיש מישהו שמסתמן כפוטנציאל בהתחלה אני משתדלת לעקוב; את העונה האחרונה של אמריקן איידול טרחתי להוריד למחשב כי אחרת לא הייתי מצליחה לעקוב, ולא פספסתי פרק. (את דעתי על העונה הזאת אכתוב בפוסט נפרד)
השנה פשוט אין ממי להתלהב בכוכב. בכל זאת, יצא לי לצפות כמה פעמים בשלב התחרות עצמה. ראיתי למשל את שני הפרקים האחרונים. אף כוכב לא ייצא משם, אבל את זה אפשר היה לדעת כבר מהשלבים הראשונים. אבל מפגן כזה של שעמום מזמן לא נראה לדעתי. אני לא מקנאה בבמאי התכנית, שוודאי שובר את הראש איך לעזאזל מייצרים פריימים מעניינים מאסופת העציצים המזמרת הזאת.
כן, יש כמה חבר'ה ששרים יפה, אפילו יפה מאוד (אוהד שרגאי, אבי בן-אבו, דיאנה גולבי). אבל שימו לב - אף. אחד. לא. זז. אף אחד. אפילו לא קצת. אפילו לא עם הראש, ככה בקטנה לקצב המוסיקה. כלום, נאדה, גורנישט. אפילו אוהד שרגאי, שהתחיל כדיווה מקפצצת ומלאת אמוציות (בין אם זה עשה לנו את זה או לא), אפילו הוא דוכא ע"י השופטים עד כדי כך שהבין שעדיף לו להישתל במקום ופשוט לעמוד ולשיר עם הבעת סבל רצינית ויעני-עמוקה.
השופטים, הוי השופטים. כל כך שמחתי שנפטרו כבר מצביקה פיק שתפקד על תקן זה שאומר כלום. באודישנים, פבלו רוזנברג דווקא הסתמן כשופט מצחיק אבל מדויק, אבל למעשה אין לו שום אמירה ולא נראה כאילו הוא בכלל מקשיב לשירים. הביקורות שלו מסתכמות ב"היה אחלה ביצוע". בעצם, למעט צדי צרפתי, גם שאר הפאנל מתבוסס במיץ של עצמו ומרוב חשיבות עצמית הם שכחו שתפקידם להעביר ביקורת אמיתית ובונה. איך, איך הם מתלהבים מכל אחד שלא מזייף? כל אחד מקמט למרגול את הנשמה ואחרי כל שיר גל מכריז ש"עכשיו התכנית התחילה". גם כשיש להם ביקורת לא חיובית, הם לא מצליחים להסביר למה זה לא עובד, ומסתפקים ב"יש בעיה עם הכריזמה", "משהו לא עובר" וכו', במקום להיזכר שהם אנשי מקצוע שיכולים לתת למתמודדים האלה אשכרה טיפים לאיך לעמוד על במה, איך להעביר טכנית שיר, ואיך - רחמנא ליצלן - לזוז כששרים! אתם מדמיינים את דנה אינטרנשיונל או מרגול מופיעות ככה? נו צ'אנס.
מי ירצה לשלם כסף על כרטיס להופעה של מישהו שעומד כל ההופעה במקום אחד בעיניים עצומות? אה, סליחה, לפעמים המתמודד יעקור בדרמטיות את המיקרופון מהסטנד ויצעד - הנה זה בא - 5 צעדים לקדמת הבמה. וואו. וגם זה רק במקרה שהוא לא יושב על כיסא גבוה, תירוץ מושלם לא להניע איבר. ובכל זאת השופטים ממשיכים לשפוך את כל ההטיות האפשריות של הפועל "לרגש" ללא הבחנה, צביקה הדר מזיע ממאמץ לייצר עניין כלשהו בעונה הצולעת הזאת, ואין ישועה באופק. איפה סיימון קאוול כשצריך אותו.

קליפ העשור שלי - Single Ladies

הקליפ של ביונסה החזיר לי את האמון בכוחו של הקליפ, שבעידן האייפוד איבד הרבה ממקומו. הנה כמה סיבות:
* ביונסה היא אמנית הפופ החשובה ביותר מאז מדונה. ולפני שיקומו עליי כל הגאגאיסטים - כבודה של הליידי מונח על ראשה כאחת הקונסטרוקציות המוטרפות שהיא כ"כ אוהבת לחבוש, אבל גאגא עדיין לא נמצאת בשטח מספיק זמן כדי לקבוע האם היא מצדיקה את ההייפ סביבה לאורך זמן, או שהיא מטאור חולף. אין לי ספק שביונסה עדיין תהיה שם מוכר גם בעוד 10 ו-20 שנה. אולי בעוד כמה שנים אשנה את דעתי לגבי הליידי; בינתיים אפשר להתענג על השיר המצוין של שתיהן יחד והקליפ שמלווה אותו ל "Telephone". (והנה הקליפ)

*הקליפ של Single Ladies גאוני, והוא מוצמד לשיר פופ שמגיע אחת לעשור לפחות, ואגזים ואומר - והנה שוב ההשוואה המתבקשת לגברת הראשונה של הפופ - שמאז Vogue לא נראה כזה שילוב מושלם. האם זו מקריות ששני הקליפים צולמו כולם בשחור לבן? ששניהם מציגים כוריאוגרפיה בלתי נשכחת (פרנק גטסון וג'קל נייט במקרה של ביונסה, קרול ארמיטאג' למדונה), שכבר זכתה לאינספור חיקויים ומחוות?

*ביונסה היא סטאר בקנה מידה שמפציע בשמי הפופ אחת לדור. מי שמיהר להכתיר את בריטני ספירס כיורשת של המלכה ה-M נוכח לאכזבתו שאמנם שתיהן כוסיות בלונדיניות עם קול בנוני, אבל כנראה שצריך מולטית יפהפיה עם קול מנפץ, ישבן עגלגל ועיניים חודרות בשביל התפקיד. בל נשכח שכמו המדונה, לביונסה יש ראש מעולה לביזנס, היא שולטת בעסקיה לחלוטין והצליחה להפוך את עצמה למותג מנצח ובעצם לאימפריה, הרבה בזכות כישרון ענק (היא כותבת לעצמה את השירים. את זה אפילו מדונה התחילה לעשות רק בשנים האחרונות, יש האומרים לא בהצלחה רבה במיוחד).

אני אישית מסוגלת לצפות בקליפ בלי הפסקה, ועד כה לא הצלחתי לעשות את זה מבלי לנענע את הישבן (וידוי: ניסיתי גם לעשות את הריקוד. הגב שלי עדיין תפוס).
לסיכום, ההמלצה שלי למי שעוד לא השתכנע - פשוט גשו לצפות בקליפ של Single Ladies .
ונראה אתכם לא מנענעים משהו.

גידי בן 60 - למה הוא רק שלנו

רבים האנשים שמכירים אותי ששמעו ממני את המשפט הבא: "שני הדברים הכי טובים שיצאו מהמדינה הזו הם במבה וגידי גוב, לא בהכרח בסדר הזה" (יש לי נטייה לאימרות כאלה לעיתים).

גידי גוב חוגג השבוע 60 שנות היווסדות, וזו הזדמנות להרהר באיש ובסיבות שהפכו אותו לאחד הסמלים הכי ישראליים שלנו. גידי גוב הוא אחד האמנים המצליחים ביותר בארץ, מולטי-טאלנט עוד לפני שהמציאו את המושג, ובכל זאת - זה לא היה עובד בחו"ל (חזרה אל ההשוואה לבמבה - יש לי תחושה שהחיך החו"לי לא היה מבין את הגאונות שבעניין). תחשבו על זה: איש רזה, לא חתיך במונחים סטנדרטיים (על אף שאי אפשר להתווכח עם החן הטבעי שממיס אותנו. תודו בנות, לא הייתן מתחלפות עם מיקי ב"להקה"??), על פניו לא חדור אמביציות לכבוש קהלים, מעדיף להישאר בבית עם האישה והילדים ובכלל לא נופל בהגדרה הרגילה של סטאר. ובכל זאת, גם הציניקנים הגדולים יתקשו לשמור על חזות אדישה למול ההבעה הממושקפת, החצי-מבודחת תמידית של גידי.
הוא הכי ישראלי שיש. מצד אחד הוא אחד האנשים הכי מצחיקים, מצד שני כשהוא מדבר ברצינות יש תחושה שהוא לא אחד שמחרטט כדי למצוא חן, הוא פשוט ככה. טוב לו עם עצמו, או לפחות זאת ההרגשה. איכפת לו, לגידי. הוא משלנו, אפשר בכיף לראות את עצמנו יושבים איתו לקפה, או יותר טוב, לארוחה טובה במסעדה, הרי הוא גם מבין באוכל.
גדלנו על גידי גוב. הוא שר לנו על הגן הסגור, על אפונה וגזר, על הגשם שמטפטף על העורף. הוא הבין אותנו כשהיינו ילדים. אחר כך הוא הצחיק אותנו עד דמעות בזהו זה, יותר מאוחר בלילה גוב, ובדרך הוא גם שיחק אותה במנז'-א-טרואה הכי מפורסם בארץ. בין לבין הוא שר לנו כל כך הרבה שירים שחרוטים לנו בנשמה, שאין דרך לדמיין את התרבות הישראלית בלי החלק שלו.
גידי גוב בגיל של אמא שלי. הוא לא שלמה, ולא פוליקר. הוא לא ממלא את קיסריה, לא כי הוא לא מצליח. כנראה אין לו עניין בזה. אבל הוא מופיע בלי הפסקה, וממשיך להקליט שירים בקצב שסטארים אחרים היו מתים לעמוד בו. אני באופן אישי מקווה שהוא לא מתכוון ללכת לשום מקום בקרוב, ולהמשיך לשאת את התואר "נכס צאן ברזל" בקלילות הגידי-גובית הזאת, שאין לאף אחד אחר.
מזל טוב, גידי!