בלחות, בחום המזעזע, בעייפות של סופו של עוד שבוע ארוך ומייגע, כך צעדנו לכיוון איצטדיון רמת גן, עם ההתרגשות הזאת שממפזזת בבטן כשיודעים שהולכים לראות אגדה בלייב. פול סיימון יצר הרבה מהשירים הכי אהובים עלינו, חלק ניכר מהפסקול שליווה את התבגרותנו ואת בגרותנו. מוסיקאי שנכלל ברשימה מצומצמת מאוד של אמנים שהיצירה שלהם מחזיקה על פני עשורים, שיודעים לגעת בנימים החשופים ביותר שלנו ולעשות זאת בכזה חן, בכל כך הרבה דיוק ורגישות.
תמיד יש חשש לפני שהולכים להופעות כאלה. מה אם נתאכזב? מה אם הוא לא ישיר את השירים שכל כך חיכינו להם? נכון שטרחנו וקראנו ביקורות של סיבוב ההופעות הנוכחי שלו גם בחו"ל, ראינו את רשימות השירים שהוא מבצע וידענו שהוא יודע למה אנחנו מחכים. ובכל זאת, הרי לפעמים כגדול הציפייה כן גודל האכזבה.
איצטדיון רמת גן הוא מקום איום ונורא להופעות מכל סוג שהוא. האקוסטיקה מחרידה, מקומות הישיבה רחוקים מדי, ובכלל - מי רוצה לשבת במופע ענק שכזה? בשביל לשבת יכולנו להישאר בבית. אבל, נו, יש גם חבר'ה מבוגרים יותר, לא נוח להם לעמוד, אולי לא היו קונים מספיק כרטיסים אם לא היו מקומות ישיבה וכו'. אז שוין, שיהיה האיצטדיון. אחרי כמה שירים הבנו שאם נשב כל ההופעה באמת נרגיש שפספסנו, אז קמנו ועברנו לפזז בין המעברים (לאט לאט הצטרפו אלינו, בהיסוס מה, עוד כמה אנשים).
נודה - לא הקשבנו לאלבום החדש של פול סיימון. התירוץ הרשמי היה שהדיסק שצרבו לנו לא ניגן כמו שצריך באוטו, ובאמת התכוונו להגיע מוכנים. אז לא הכרנו את השירים מהחדש, אבל פול בהחלט עשה לנו חשק להמיר את הפורמט או מה שצריך לעשות כדי שנוכל להקשיב. פול סיימון הוא מוסיקאי מחונן, וככזה הוא כמובן יודע לבחור מוסיקאים מעולים לעבוד איתם. הלהקה שלו פשוט מצוינת, חבורה של וירטואוזים שיודעים את העבודה היטב.
ואת השירים שחיכינו לשמוע קיבלנו, בלי חנופה ובלי פומפוזיות. הנה התיפוף המוכר של Ways to Leave you Lover 50 והלב מתחיל לתופף גם. אחר כך מגיעים כל הלהיטים האחרים. צלילי השקט, קודאכרום, הכל נראה יותר טוב בשחור-לבן. כשהריגוש מגיע הוא מגיע בגדול. יש משהו כל כך חד פעמי, תחושה בלתי מוסברת כזו כשעוצרים לרגע ומנסים לעכל את העובדה שהנה, שם, רחוק על הבמה, הנקודה המטושטשת הזו היא אגדה חיה. שהצלילים האלה לא בוקעים מדיסק אלא אשכרה מהגיטרה שלו, שאלה האצבעות שלו ממש שפורטות על המיתרים עכשיו.
נכון, זה לא היה אותו ריגוש שחשנו בהופעות אחרות כמו של דייויד בואי או פול מקרטני, מהן יצאנו צרודים וחרשים עם שרירים תפוסים מרוב קפיצות. המוסיקה של פול סיימון איננה רוק איצטדיונים בועט ומנסר, אלא מוסיקה מלטפת ונוגעת ללב, וככזו - המופע סיפק את הסחורה. אחרי בואי, מקרטני ומדונה, עכשיו אנחנו יכולים לסמן וי על עוד אחד מעמודי התווך של המוסיקה שעושה לנו שליחטות בלב. נצטט את אחד השלטים שהונפו אתמול באיצטדיון - Thank U Paul
והנה פול עם עוד ענק שכבר הצטרף ללהקה הגדולה שבשמיים, מתוך הופעה ב"סאטרדיי נייט לייב". אתמול בערב, שר פול סיימון את השיר הזה לבד.
תמיד יש חשש לפני שהולכים להופעות כאלה. מה אם נתאכזב? מה אם הוא לא ישיר את השירים שכל כך חיכינו להם? נכון שטרחנו וקראנו ביקורות של סיבוב ההופעות הנוכחי שלו גם בחו"ל, ראינו את רשימות השירים שהוא מבצע וידענו שהוא יודע למה אנחנו מחכים. ובכל זאת, הרי לפעמים כגדול הציפייה כן גודל האכזבה.
איצטדיון רמת גן הוא מקום איום ונורא להופעות מכל סוג שהוא. האקוסטיקה מחרידה, מקומות הישיבה רחוקים מדי, ובכלל - מי רוצה לשבת במופע ענק שכזה? בשביל לשבת יכולנו להישאר בבית. אבל, נו, יש גם חבר'ה מבוגרים יותר, לא נוח להם לעמוד, אולי לא היו קונים מספיק כרטיסים אם לא היו מקומות ישיבה וכו'. אז שוין, שיהיה האיצטדיון. אחרי כמה שירים הבנו שאם נשב כל ההופעה באמת נרגיש שפספסנו, אז קמנו ועברנו לפזז בין המעברים (לאט לאט הצטרפו אלינו, בהיסוס מה, עוד כמה אנשים).
נודה - לא הקשבנו לאלבום החדש של פול סיימון. התירוץ הרשמי היה שהדיסק שצרבו לנו לא ניגן כמו שצריך באוטו, ובאמת התכוונו להגיע מוכנים. אז לא הכרנו את השירים מהחדש, אבל פול בהחלט עשה לנו חשק להמיר את הפורמט או מה שצריך לעשות כדי שנוכל להקשיב. פול סיימון הוא מוסיקאי מחונן, וככזה הוא כמובן יודע לבחור מוסיקאים מעולים לעבוד איתם. הלהקה שלו פשוט מצוינת, חבורה של וירטואוזים שיודעים את העבודה היטב.
ואת השירים שחיכינו לשמוע קיבלנו, בלי חנופה ובלי פומפוזיות. הנה התיפוף המוכר של Ways to Leave you Lover 50 והלב מתחיל לתופף גם. אחר כך מגיעים כל הלהיטים האחרים. צלילי השקט, קודאכרום, הכל נראה יותר טוב בשחור-לבן. כשהריגוש מגיע הוא מגיע בגדול. יש משהו כל כך חד פעמי, תחושה בלתי מוסברת כזו כשעוצרים לרגע ומנסים לעכל את העובדה שהנה, שם, רחוק על הבמה, הנקודה המטושטשת הזו היא אגדה חיה. שהצלילים האלה לא בוקעים מדיסק אלא אשכרה מהגיטרה שלו, שאלה האצבעות שלו ממש שפורטות על המיתרים עכשיו.
נכון, זה לא היה אותו ריגוש שחשנו בהופעות אחרות כמו של דייויד בואי או פול מקרטני, מהן יצאנו צרודים וחרשים עם שרירים תפוסים מרוב קפיצות. המוסיקה של פול סיימון איננה רוק איצטדיונים בועט ומנסר, אלא מוסיקה מלטפת ונוגעת ללב, וככזו - המופע סיפק את הסחורה. אחרי בואי, מקרטני ומדונה, עכשיו אנחנו יכולים לסמן וי על עוד אחד מעמודי התווך של המוסיקה שעושה לנו שליחטות בלב. נצטט את אחד השלטים שהונפו אתמול באיצטדיון - Thank U Paul
והנה פול עם עוד ענק שכבר הצטרף ללהקה הגדולה שבשמיים, מתוך הופעה ב"סאטרדיי נייט לייב". אתמול בערב, שר פול סיימון את השיר הזה לבד.
