עונת העשור של "כוכב נולד" היתה אמורה להיות הקלף המנצח של קשת וטדי, המכה הניצחת שתחזיר אותם אל הצמרת ותעשה "נה" גדול ל"דה וויס". במקום זה, עונת העשור הסתיימה בקול פיהוק חלוש, עם מתמודדים מרדימים ובמיוחד עם זוכה שלא היה ראוי להגיע בכלל למעמד הגמר, שלא לומר לזכות. אור טרגן הוא ילדון חביב שאוהב לשיר, אבל אין לו טעם טוב במוסיקה והוא מזייף לא מעט. גם החיוך שלו כבר התחיל להטריד אותי בשלב מסוים - זה לא גדול מדי, החיוך הזה?
כבר מפרקי האודישנים היה די ברור שכוכב אמיתי לא יצא מהעונה הזאת. אף אחד מהמתמודדים הנרגשים, ווקאליסט טוב ככל שיהיה, לא הפגין את התכונה ההו-כה-חמקמקה הזו, האקסטרה משהו הזה, הכוכבות הפנימית הזו, ה"אקס פקטור" כמו שסיימון קאוול אוהב לקרוא לו. היחידה שהתקרבה לזה היתה שרון קידושין, בחורה יפהפייה וזמרת בסדר, שלא הצליחה או לא ידעה איך למנף את העניין הזה מספיק לטובתה. אולי היא פשוט לא רצתה את זה מספיק.
גם אניטה גסין, זמרת מצוינת ונערה חביבה מאוד, לא קורצה מחומר של כוכבים. יש לה גרון, יש לה יכולות ווקאליות מרשימות, אבל היא לא אמנית ולא כוכבת. איטן גרינברג הוא אמנם יוצר, כותב ומלחין, אבל הוא עדיין קצת בוסרי וקצת מאוהב בעצמו ובאמנותיות שלו. אולי אחרי שיגדל, ישתפשף, יחווה כמה דברים, יהיה לו משהו טוב להגיד. בינתיים זה עוד לא שם.
 |
| שלישיית הגמר, יישכחו עוד יומיים. צילום: רונן אקרמן, יח"צ |
גם ההתעקשות של ההפקה על שירים עבריים נושנים בסופו של דבר לא עזרה לתכנית להתרומם. היה ברור כשמש שזו אמורה להיות קונטרה ל"דה וויס" המאפשרת לשיר גם בלועזית, מעין התרסה של "תראו אותנו, אנחנו ארצישראל האמיתית והשורשית ואתם סתם אמריקנה מזויפת". ובכן, היה אמנם נעים - במיוחד לצדי צרפתי - לשמוע שירים של חווה אלברשטיין, אבל קשה לומר ש"יסמין" של הפיל הכחול, אחד השירים המאוסים והעבשים בתבל, הוא קלאסיקה ישראלית. העובדה שהזוכה אור טרגן בחר אותו כשיר הסיום - ובדיעבד, גם שיר הזכיה - שלו, מלמדת הרבה על אופיו של המוכתר החדש ובעקיפין גם על קהל המצביעים: אנחנו אוהבים את המוסיקה שלנו שטחית, צפויה, לעוסה ועם חיוך צחור ומלא שיניים.
בתכנית הגמר החליטו לעשות כבוד לכוכבי העונות הקודמות, החל כמובן מנינט, עבור בשירי מימון, סקעת ומויאל, מרינה, עידן עמדי, ג'קו אייזנברג וכלה בזוכה מהשנה שעברה חגית (מי?) יאסו. כבר מהצלילים הראשונים של המחווה העצמית הזאת ברור לגמרי שמתוך מצעד הגאווה של טדי, יש כוכבת אחת אמיתית, היא נראית מדהים גם עם גלאח מטופש על הראש, ויש את כל השאר. נכון שלחלקם יש קריירות לא רעות גם מחוץ לתכנית, חלקם ווקאליסטים יותר טובים ממנה (שירי מימון היא ללא ספק הזמרת הטובה ביותר שהגיחה מהתכנית הזאת, ובכלל אחת הזמרות הטובות בארץ כרגע), חלקם מכרו יותר אלבומים ממנה, אבל לאף אחד אין קמצוץ מהאקס פקטור שיש לנינט בזווית של העין.
תכנית הגמר גם הציעה מגוון הופעות חיות, אתניקס וארקדי דוכין, משה פרץ ומירי מסיקה, אבל אז הגיע האריה הוותיק גדעון גוב והראה לכולם איך באמת מרימים הופעה, שם את כולם בכיס הג'ינס שלו והוכיח שיש דברים שאו שיש לך או שאין לך. בהקשר הזה אני רוצה שוב להלין על מחלת העציצות הנוראית שאוחזת בכל משתתפי העונות של התכניות האלה. למה, בשם כל מה שטוב ונכון בעולם, אף אחד לא מעיר למתמודדים על כך שהם לא זזים בכלל ממקומם בזמן השיר? הרי אף זמר, לא מהשופטים ולא מחברי הוועדה המיותרת, לא יחלום לבלות הופעה שלמה כשהוא שתול במקומו או - רחמנא ליצלן - ישוב על כסא. איך ייתכן שאנשים שאמורים להיות חדורי תאווה למוסיקה, לא מאפשרים לאותה המוסיקה לחדור לגופם ולהזיז אותו קצת? מלבד מרינה מקסימיליאן-איך-שלא-קוראים-לה-כרגע (שנראתה נפלא אתמול אגב), אף מתמודד החל מהעונה השלישית ואילך - לא זז כשהוא שר. יד על הלב, מבט מצועף למצלמה, מקסימום שלושה צעדים מבויימים מראש ממרכז הבמה לחזית. סה טו. ככה לא מולידים כוכבים.
 |
| מבט מצועף - צ'ק |
בקטנות:
* אלוהי הסטיילינג, אנא הכה בברק את ליאת אשורי, אולי ככה יצא ממנה משהו לא שחור עם פאייטים.
* צביקה הדר, אולי תנוח? באמת, די. שחרר אותנו וקח איתך גם את רותי והמעטפה.
* עלה בדעתי שאם אכן ההצבעות היו כל כך צמודות כמו שצביקה הדר חזר והתאמץ להדגיש, הרי זה מהסיבה הפשוטה שהמתמודדים מעוררים את אותה מידת חוסר עניין.
* גידי גוב גידי גוב גידי גוב, אהבתי אליך קץ וגבולות אין לה. אתה האחד והיחיד.
* יאללה, מתי מתחיל כבר "דה וויס"?
