50 גוונים של נו באמת

אני לא אגיד לכם לא לקרוא את "50 גוונים של אפור". ראשית, כי גם אם אגיד את זה סביר להניח שעדיין תלכו לקרוא אותו (לפחות על פי המספרים האסטרונומיים של מכירות הספר ברחבי העולם) ושנית, כי הוא מעניין בתור תופעה תרבותית. מכל בחינה אחרת מדובר באחד הספרים הגרועים ביותר שנחו על שידת הלילה שלי.

הרקע לכתיבת הספר, למי שלא היה ער בחודשים האחרונים, הוא כזה: אישה בריטית בגיל העמידה מחליטה לכתוב fan fiction (בתרגום חופשי: סיפורים שכותבים מעריצים על פי דמויות אהובות עליהם מספרים או סרטים אחרים). האישה, אי.אל. ג'יימס, בוחרת לקחת את הדמויות של סדרת "דמדומים" ולכתוב להן עלילה אחרת, בניחוח אירוטי, ומפרסמת את הסיפור באינטרנט. עד כאן הכל רגיל, לא משהו שלא מתרחש מדי יום ברחבי הבלוגוספירה בקרב בנות 14-15.

אלא מה, הסיפור צובר קהל קוראים די רציני והיא מחליטה להפוך אותו לספר ממש, משנה את שמות הדמויות ומנתקת אותן מעלילת "דמדומים". הסיפור האלקטרוני הופך לסנסציה, יוצא כספר מודפס, נמכר במאות מיליוני עותקים, עובר במכירות גם את סדרת "הארי פוטר" והופך למגפה ספרותית ותרבותית ובדרך את הסופרת לאישה עשירה מאוד.

יש לי נטייה טבעית להתרחק ממגפות כאלה. תקראו לי סנובית, אבל ברגע שסרט או ספר הופכים ללהיט בקנה מידה כל כך גדול, קול קטן בי אומר לי שכנראה שהוא לא איכותי במיוחד, כי מה לעשות, המכנה המשותף הגדול ביותר הוא גם לרוב הנמוך ביותר. כך נמנעתי במשך שנים מלצפות בסרטים כמו "פורסט גאמפ", גם ל"הארי פוטר" לקח לי זמן להתמכר, ואת "טיטאניק" עד היום לא ראיתי (והחיים שלי טובים, תודה רבה). אז לפעמים אני טועה, כי "פורסט" הוא יופי של סרט (למרות הקלישאות) וקשה לעמוד מול הקסם של הארי פוטר. אבל הפעם צדקתי, אוי, כמה צדקתי.

במרכז "50 גוונים" ניצבת אנסטסיה, בחורה בת 21, בתולה עכברית ומשעממת (לטענתה, ומי אני שאתווכח איתה) עם אוצר מילים של ילדה בת 12. אנסטסיה מתאהבת בכריסטיאן, מולטי-זיליארדר בן 27, בעל "מראה חיצוני של אליל יווני" ושריטות נפשיות שגורמות לו, בין היתר, להזדקק לשוטים ופלאגים אנאליים (מה לעזאזל?) כדי ליהנות ממין. מסיבה לא ברורה גם הוא מתאהב בה ומנסה להכניס אותה לעולם הסאדו-מאזו שלו, ומגלה לה את רזי המין והכיף שבשליטה. שליטה שלו, כמובן.

בערך כל פעם שאנה רואה את כריסטיאן היא מרגישה "מערבולות... שם למטה" (באמת? "שם למטה"?), ומספיק שהוא עושה "פו" לכיוון שלה והיא כבר גומרת. תופעה מעניינת בהתחשב בעובדה שמדובר בבתולה שמעולם אפילו לא התייחדה עם עצמה (תיאור אמין בערך כמו זה שאנה היא סטודנטית אמריקאית שזה עתה סיימה קולג' בלי שיהיה בבעלותה מחשב). הספר זרוע בתיאורים אירוטיים כל כך קלישאתיים, שלו היו פרי עטה של נערה מתבגרת (כפי שהם נשמעים) היה אפשר להבין, אבל כשמדובר באישה בשנות הארבעים לחייה זה קצת מדאיג; האם זו חוויית המיניות שלה? האם מעולם לא חוותה ג'יימס המסכנה סקס אמיתי, או שהסקס שלה כל כך עלוב ועצוב שהפנטזיות הילדותיות הללו הן כל מה שנותר לה?

הספר מעורר סערה ודיון תרבותי בעולם כולו, וקולות פסאודו-פמיניסטיים מנסים לשכנע שמדובר בשחרור מיני ונשי, שלמעשה מגיע שאפו לגברת ג'יימס שאפשרה לנשים בכל העולם להתחבר מחדש למיניות שלהן. זו כמובן לא הפעם הראשונה שיצירה אירוטית מעוררת הדים, וזה בסדר ומבורך, ואם זה תורם לחיי המין של מישהי – לבריאות. אבל יש פה נושא אחר שמטריד אותי:

מוטיב החוזר על עצמו לאורך העלילה הוא הקריזה שכריסטיאן חוטף בכל פעם שאנה מגלגלת את עיניה בתגובה למשהו באמת אידיוטי שהוא עושה או אומר. בניגוד לחיבת הסאדו-מאזו השובבית שהוא מנסה להנחיל לה כשהוא במצב רוח טוב, כשאנה מעזה לגלגל עיניים יוצא לו השד מבפנים והוא מתעצבן על-אמת. או-אז תגלה אנה את נחת זרועו האמיתית, והוא כבר יראה לה מה זה להפגין עמוד שדרה. כשכריסטיאן כועס באמת - אנה מפחדת באמת, ופה טמונה הבעייתיות הכי גדולה בספר מבחינתי. זה שסגנון הכתיבה עילג ונחות, זו בעיה של מי שלא מסוגל לזהות את זה. זו לא היצירה הגרועה הראשונה בעולם. אבל העובדה שכל כך הרבה נערות ונשים התמכרו לזוועה הזו מדאיגה אותי כיוון שלאורך רוב הסיפור הגיבורה לא מסוגלת להבין שבחור, נאה ועשיר ככל שיהיה, שגורם לה לשקול פעמיים כל מילה וכל הבעת פנים פן יחטוף ג'ננה ויפליא בה מכות בטוסיק, הוא אדם שיש להתרחק ממנו כמה שיותר מהר. אה, רגע, הוא ממש רוצה אותה, והוא גם כל כך סקסי... טוב, נו, שיפליק. אחר כך הוא יציע לה ברוך אין-קץ משחה מרגיעה ואדוויל והיא תחזור להיות הרכיכה השלוליתית שהוא גורם לה להיות. לא, גבר שגורם לך לשקשק מפחד כשאת מביעה את דעתך אינו ראוי לך, אפילו שבפעם הראשונה שלך הוא גרם לך לגמור פעמיים (כן! זה קורה כל הזמן! וחזירים מעופפים לי מחוץ לחלון ברגע זה ממש!). מובנת הנטייה של נשים לרצות לתקן בחור מתוסבך, כולנו היינו שם. אבל יש מתוסבך ויש דפוק לגמרי, ואם התסבוכת שלו יוצאת עלייך בצורת מכות בטוסיק – לא מתוך רצון לגירוי מיני אלא מתוך רצון להעניש אותך – זה הזמן להגיד ביי.

"50 גוונים של אפור", שיצא עכשיו בתרגום לעברית, הוא למעשה הראשון מתוך טרילוגיה. לא, אין לי שום כוונה לקרוא את החלקים הבאים בסדרה. נכון שהספר, מטופש ככל שיהיה, מספיק סוחף כדי לגרום לי לקרוא אותו עד הסוף, אבל די, יש גבול. תאי המוח הנעלבים שלי הניפו שלטי מחאה ודרשו צדק תרבותי, ובכנות – לא באמת מעניין אותי מה יקרה לאנה והדביל שלה בהמשך.

אגב, האירוניה הגדולה עבורי נעוצה בדיוק באותו גלגול עיניים – בלתי אפשרי לקרוא את הספר מבלי שתיתפס לך הקרנית, שהרי בכל עמוד נפגוש תיאורים כל כך מופרכים ומטופשים שבדיוק כמו אנה, יברח לנו גלגול העיניים ה"נו-בֶּאמֶתי" הזה באופן לא-רצוני. מזל שכריסטיאן לא ראה אותי קוראת את הספר, אחרת ישבני היה אוכל אותה.