ביקורת סרט - השבוע שלי עם מרילין

נתחיל מהסוף - מישל וויליאמס היא שחקנית טובה, אבל מרילין מונרו היא לא. גם אם הסרט עצמו היה יצירת מופת (והוא איננו כזה), קשה להשתחרר מתחושת ההחמצה שנותרת בסוף הצפייה; מישל וויליאמס עושה מאמץ ראוי לייצג את אחד האייקונים הגדולים ביותר בתרבות הפופולרית, אבל כל מה שיוצא לה הוא חיקוי של מרילין מונרו. חיקוי מוצלח, אבל לא יותר מחיקוי. 
כשסיימתי לצפות בסרט הרגשתי צורך עז ללכת ולחפש את מרילין האמיתית. זה מה שהסרט עשה לי - געגוע לאישה החד פעמית הזאת, היפהפייה האולטימטיבית והבלתי מושגת; האניגמה, התעלומה. ואת כל זה פשוט אין למישל וויליאמס. לא רק שאין מספיק דמיון פיזי בינה לבין מרילין: וויליאמס יפה אבל פניה רחבות מדי, הפה והעיניים לא קרובים בכלל למקור, והיא קטנה ורזה מדי. מרילין היתה אישה עגולה ומלאת קימורים מרהיבים; אצל וויליאמס נאלצו המלבישים לרפד את בטנה כדי ליצור אשליה של קימורים, והריפוד ממש בולט לעיתים. 


הסרט עצמו הוא עיבוד לספר שכתב קולין קלארק, שעבד בשנת 1956 על הסט של הסרט "The Prince and the Showgirl", בבימויו ובכיכובו של לורנס אוליבייה, אגדה בפני עצמו (בסרט הוא מגולם ע"י קנת' בראנה). קלארק בילה שבוע במחיצתה של מונרו כעוזר, ועל פי זכרונותיו גם חלק איתה את מיטתה ואת סודותיה, לפחות לאותו שבוע. אמנם כבר בפתיחת הסרט מוצהר כי זהו סיפור אמיתי, אבל רוב הסרט חככתי ביני לבין עצמי האם באמת מדובר בעובדות, או בפנטזיות של בחור צעיר והלום אבק כוכבים, שדמיין לפחות חלק מהמאורעות. 


בכל אופן הסרט מציג דמות די שטחית, די חד- מימדית של מישהי שהיתה הכל חוץ מחד-מימדית. מרילין היתה אישה עם בעיות, אבל היא גם היתה אישה אינטליגנטית,שחקנית וזמרת טובה מאוד, שנונה, ובעיקר מודעת לעצמה ולתדמית שכולם כל כך העריצו. בסוף הסרט לא יצאתי עם מידע חדש על מרילין מונרו, וחבל. נכון, כתבו עליה כל כך הרבה, והיום בזכות פלאי הטכנולוגיה כל אחד יכול לצפות בראיונות ובקטעי ארכיון נדירים יחסית, אבל כל אלה רק מעצימים את התעלומה. 


רצתי אל היוטיוב לחפש את מרילין. ומה שמצאתי אושש את התחושות שלי - היה בה משהו אחר, משהו על-אנושי, משהו שהיה רק לה. איזו סקסיות שמיימית, יופי מלאכי שעם כל הכבוד למישל, פשוט אין לה. אם מישהו היה שואל אותי - וחבל שזה לא קורה לעיתים יותר קרובות - מדובר בטעות ליהוק די רצינית. בסרט שכל כולו סובב סביב דמות אחת, אי אפשר לפספס. אולי אי אפשר באמת להביא את מרילין האמיתית למסך, אבל לדעתי היו  יוצרי הסרט עושים בשכל לו היו מלהקים את כריסטינה הנדריקס, הלא היא ג'ואן מ"מד מן". יש לה את כל הנתונים הפיזיים להיכנס לנעליה של מרילין - הקימורים, החזה השופע, וגם תווי הפנים העדינים אך הו-כה-סקסיים. 


תשפטו בעצמכם:

Christina Hendricks & Marylin Monroe

הקימורים המפורסמים

ולשם ההשוואה, הנה מישל וויליאמס בתור מרילין. לא מספיק איפור ושיער מחומצן, צריך גם את המשהו הנוסף:

אחרי ככלות הקול - "דה וויס"

קודם כל וידוי: אני לא צופה בפרקים של "דה וויס" כשהם משודרים בטלוויזיה. כמות הפרסומות שם היא לא משהו שבן אנוש עייף כמוני יכול לעמוד בו. למזלי, אפשר לצפות בפרקים המלאים מייד אחרי שהם עולים באתר של התכנית אז אני אמנם מתעדכנת ביום-יומיים איחור, אבל לפחות לא תולשת שערות בגלל הפרסומות.

ואיזה מזל שאני לא מתמודדת עם הפרסומות, כי גם ככה התכנית מתחילה להפוך למריחה נוראית. לאט לאט החבר'ה של "דה וויס", שהתחילו בתור הבטחה אמיתית לתכנית ריאליטי משובחת, מתחילים לגלוש אל עבר מחוזות "כוכב נולד", במיוחד אם סופרים את התדירות שבה המילים "מרגש" ו"מקסים" חוזרות על עצמן על שלל הוריאציות שלהן. השפה העברית כל כך עשירה - איך ייתכן שלא מצליחים למצוא חלופות מעניינות יותר לתאר את המתמודדים?

החולשות בולטות במיוחד בהשוואה לגירסה האמריקאית - שם הדינמיקה בין השופטים מצחיקה יותר ומעניינת יותר, הפורמט מהודק ואין מצב שהיו נותנים לאחד המנטורים להשמיע נאום עילג כמו זה שיצא מפיו של רמי קליינשטיין בתכנית האחרונה (רבאק, בנאדם, איך אפשר לדבר במשך 5 דקות תמימות בלי להגיד כלום??). גם רמת המתמודדים גבוהה לאין ערוך בגירסה האמריקאית. יש בנבחרות הישראליות כמה חבר'ה שלא היו מוזמנים אפילו לבליינד אודישנים באמריקה. 

היחיד, כצפוי, שמכניס טיפה עניין לקלחת הוא אביב גפן. אני לא תמיד מסכימה עם הבחירות שלו מבחינת המתמודדים (תיכף נדבר על סאגת דנה דור), אבל לפחות הוא משמיע את דעתו הכנה, גם אם היא לא תמיד מלטפת את האגו של המתמודד הנרעד שעל הבמה. כי אין מה לעשות, זה הביזנס ומי שרוצה להיכנס לעולם הזה צריך להצמיח עור של פיל, ומוטב מוקדם ככל האפשר. כל אחד מהמנטורים שיושבים שם חטף לא פעם ביקורות אכזריות, ויודע שכדי לשרוד בעולם הזה צריך לזכור שתמיד יהיו אנשים שלא יאהבו אותך, וזה בסדר. אין סיבה לחוס עליהם עד כדי כך. 

ולעניין המרתיח מכל: דנה דור. איך שלא נסתכל על זה, לא ברור מה היא בדיוק עושה שם. בסדר, היא ערבייה שוודית, היא ילדה מתוקה, אבל זמרת טובה היא לא. נשאלת השאלה האם אביב גפן באמת מאמין בה כזמרת, עד כדי כך שהוא מוכן לוותר על זמרות אחרות - מוכשרות ממנה בהרבה - או שהגימיק פשוט נמשך הרבה יותר מדי זמן. כל זה הגיע לשיא בפרק האחרון, כשדנה התמודדה מול שתי זמרות מעולות - רז שמואלי וסיוון טלמור. עד לרגע האחרון הייתי בטוחה שהקהל יבחר באחת מהן (רז או סיוון), ושאביב יעשה שוב את הלא-ייאמן ויבחר להשאיר את דנה ולהדיח את הנותרת. אך הרי לנו נפלאות הריאליטי: הקהל בחר להשאיר את דנה (מה?? אין לכם אוזניים?), ואביב נאלץ לבחור מבין השתיים שנותרו. לבסוף הודחה סיוון ושוב - בפרק שבו יובל דיין לא משתתפת - העניין היחיד הגיע מכיוון אביב גפן. 

בקטנות:

• גם אני במקום אביב הייתי בוחרת להיפרד מסיוון טלמור על פני רז שמואלי. אמנם סיוון נתנה ביצוע הורס ל"פמלה", אבל היא כבר הכניסה רגל בדלת עוד לפני התכנית ויהיה לה קל יותר כנראה להמשיך ולמנף את הקריירה. רז צריכה קצת יותר עזרה. 

• שרית חדד בחרה בעידו צוריאל על פני מתן שמר - במילים אחרות, שטנץ של זמר מזרחי שנשמע בדיוק כמו כל הזמרים המזרחיים האחרים, על פני בחור שהחליט לקחת סיכון ודווקא הצליח להזיז קצת את התחת. 

• היה משעשע לראות את רמי מזיע ומתעצבן כשאביב העיר - בצדק לחלוטין - שהמתמודדים של רמי משולים בעיניו לרהיטים מאיקאה, כלומר גנריים ומשעממים, לעומת ספות הקטיפה המחוררות מבדלי סיגריות שאצלו בנבחרת. רמי, הדוד החנייבץ, שמנסה להיות גזעי כמו כל החבר'ה ולא מצליח לו, התנהג כמו ילד קטן ומתלהב כשניסה לעקוץ את אביב בחזרה ("לא משווים אמנים לרהיטים" או משהו עלובי כזה). כל כך שמחתי לראות את החיוך הקטן בקצה פיו של אביב, שעשה בשכל ובמקום להיכנס איתו לדיון מייגע על שזלונגים - שתק והתמוגג בנצחונו על דוד רמי הסחי.