נתחיל מהסוף - מישל וויליאמס היא שחקנית טובה, אבל מרילין מונרו היא לא. גם אם הסרט עצמו היה יצירת מופת (והוא איננו כזה), קשה להשתחרר מתחושת ההחמצה שנותרת בסוף הצפייה; מישל וויליאמס עושה מאמץ ראוי לייצג את אחד האייקונים הגדולים ביותר בתרבות הפופולרית, אבל כל מה שיוצא לה הוא חיקוי של מרילין מונרו. חיקוי מוצלח, אבל לא יותר מחיקוי.
כשסיימתי לצפות בסרט הרגשתי צורך עז ללכת ולחפש את מרילין האמיתית. זה מה שהסרט עשה לי - געגוע לאישה החד פעמית הזאת, היפהפייה האולטימטיבית והבלתי מושגת; האניגמה, התעלומה. ואת כל זה פשוט אין למישל וויליאמס. לא רק שאין מספיק דמיון פיזי בינה לבין מרילין: וויליאמס יפה אבל פניה רחבות מדי, הפה והעיניים לא קרובים בכלל למקור, והיא קטנה ורזה מדי. מרילין היתה אישה עגולה ומלאת קימורים מרהיבים; אצל וויליאמס נאלצו המלבישים לרפד את בטנה כדי ליצור אשליה של קימורים, והריפוד ממש בולט לעיתים.
הסרט עצמו הוא עיבוד לספר שכתב קולין קלארק, שעבד בשנת 1956 על הסט של הסרט "The Prince and the Showgirl", בבימויו ובכיכובו של לורנס אוליבייה, אגדה בפני עצמו (בסרט הוא מגולם ע"י קנת' בראנה). קלארק בילה שבוע במחיצתה של מונרו כעוזר, ועל פי זכרונותיו גם חלק איתה את מיטתה ואת סודותיה, לפחות לאותו שבוע. אמנם כבר בפתיחת הסרט מוצהר כי זהו סיפור אמיתי, אבל רוב הסרט חככתי ביני לבין עצמי האם באמת מדובר בעובדות, או בפנטזיות של בחור צעיר והלום אבק כוכבים, שדמיין לפחות חלק מהמאורעות.
בכל אופן הסרט מציג דמות די שטחית, די חד- מימדית של מישהי שהיתה הכל חוץ מחד-מימדית. מרילין היתה אישה עם בעיות, אבל היא גם היתה אישה אינטליגנטית,שחקנית וזמרת טובה מאוד, שנונה, ובעיקר מודעת לעצמה ולתדמית שכולם כל כך העריצו. בסוף הסרט לא יצאתי עם מידע חדש על מרילין מונרו, וחבל. נכון, כתבו עליה כל כך הרבה, והיום בזכות פלאי הטכנולוגיה כל אחד יכול לצפות בראיונות ובקטעי ארכיון נדירים יחסית, אבל כל אלה רק מעצימים את התעלומה.
רצתי אל היוטיוב לחפש את מרילין. ומה שמצאתי אושש את התחושות שלי - היה בה משהו אחר, משהו על-אנושי, משהו שהיה רק לה. איזו סקסיות שמיימית, יופי מלאכי שעם כל הכבוד למישל, פשוט אין לה. אם מישהו היה שואל אותי - וחבל שזה לא קורה לעיתים יותר קרובות - מדובר בטעות ליהוק די רצינית. בסרט שכל כולו סובב סביב דמות אחת, אי אפשר לפספס. אולי אי אפשר באמת להביא את מרילין האמיתית למסך, אבל לדעתי היו יוצרי הסרט עושים בשכל לו היו מלהקים את כריסטינה הנדריקס, הלא היא ג'ואן מ"מד מן". יש לה את כל הנתונים הפיזיים להיכנס לנעליה של מרילין - הקימורים, החזה השופע, וגם תווי הפנים העדינים אך הו-כה-סקסיים.
תשפטו בעצמכם:
ולשם ההשוואה, הנה מישל וויליאמס בתור מרילין. לא מספיק איפור ושיער מחומצן, צריך גם את המשהו הנוסף:
כשסיימתי לצפות בסרט הרגשתי צורך עז ללכת ולחפש את מרילין האמיתית. זה מה שהסרט עשה לי - געגוע לאישה החד פעמית הזאת, היפהפייה האולטימטיבית והבלתי מושגת; האניגמה, התעלומה. ואת כל זה פשוט אין למישל וויליאמס. לא רק שאין מספיק דמיון פיזי בינה לבין מרילין: וויליאמס יפה אבל פניה רחבות מדי, הפה והעיניים לא קרובים בכלל למקור, והיא קטנה ורזה מדי. מרילין היתה אישה עגולה ומלאת קימורים מרהיבים; אצל וויליאמס נאלצו המלבישים לרפד את בטנה כדי ליצור אשליה של קימורים, והריפוד ממש בולט לעיתים.
הסרט עצמו הוא עיבוד לספר שכתב קולין קלארק, שעבד בשנת 1956 על הסט של הסרט "The Prince and the Showgirl", בבימויו ובכיכובו של לורנס אוליבייה, אגדה בפני עצמו (בסרט הוא מגולם ע"י קנת' בראנה). קלארק בילה שבוע במחיצתה של מונרו כעוזר, ועל פי זכרונותיו גם חלק איתה את מיטתה ואת סודותיה, לפחות לאותו שבוע. אמנם כבר בפתיחת הסרט מוצהר כי זהו סיפור אמיתי, אבל רוב הסרט חככתי ביני לבין עצמי האם באמת מדובר בעובדות, או בפנטזיות של בחור צעיר והלום אבק כוכבים, שדמיין לפחות חלק מהמאורעות.
בכל אופן הסרט מציג דמות די שטחית, די חד- מימדית של מישהי שהיתה הכל חוץ מחד-מימדית. מרילין היתה אישה עם בעיות, אבל היא גם היתה אישה אינטליגנטית,שחקנית וזמרת טובה מאוד, שנונה, ובעיקר מודעת לעצמה ולתדמית שכולם כל כך העריצו. בסוף הסרט לא יצאתי עם מידע חדש על מרילין מונרו, וחבל. נכון, כתבו עליה כל כך הרבה, והיום בזכות פלאי הטכנולוגיה כל אחד יכול לצפות בראיונות ובקטעי ארכיון נדירים יחסית, אבל כל אלה רק מעצימים את התעלומה.
רצתי אל היוטיוב לחפש את מרילין. ומה שמצאתי אושש את התחושות שלי - היה בה משהו אחר, משהו על-אנושי, משהו שהיה רק לה. איזו סקסיות שמיימית, יופי מלאכי שעם כל הכבוד למישל, פשוט אין לה. אם מישהו היה שואל אותי - וחבל שזה לא קורה לעיתים יותר קרובות - מדובר בטעות ליהוק די רצינית. בסרט שכל כולו סובב סביב דמות אחת, אי אפשר לפספס. אולי אי אפשר באמת להביא את מרילין האמיתית למסך, אבל לדעתי היו יוצרי הסרט עושים בשכל לו היו מלהקים את כריסטינה הנדריקס, הלא היא ג'ואן מ"מד מן". יש לה את כל הנתונים הפיזיים להיכנס לנעליה של מרילין - הקימורים, החזה השופע, וגם תווי הפנים העדינים אך הו-כה-סקסיים.
תשפטו בעצמכם:
 |
| Christina Hendricks & Marylin Monroe |
 |
| הקימורים המפורסמים |
ולשם ההשוואה, הנה מישל וויליאמס בתור מרילין. לא מספיק איפור ושיער מחומצן, צריך גם את המשהו הנוסף:
אלוהים אדירים! איך לא חשבתי על זה קודם? אני הכי מכורה למד מן ומאוהבת במרלין ולא עשיתי את הקישור. נורא התאכזבתי ממישל וויליאמס, כמו שאת כותבת - פשוט אין לה את זה. היא בהחלט נכנסה לנעליים גדולות מדי. אבל גברת הנדריקס יכלה לעשות את זה בצורה מושלמת. יש לה את התנועות שלה, הסקסיות, המודעות העצמית התמידית, "very composed" כמו שאומרים.
ReplyDeleteהיא סקסית בטירוף ופשוט מיוחדת, וזה בלי שעוד דיברנו על הנתונים הפיזיים. פספוס, בהחלט פספוס.