"נבחרת ישראל" - מסריח ממאמץ

נפתח בוידוי: לא צפינו ב"נבחרת ישראל בטלוויזיה" עד הסוף. מה שמוביל לכמה שאלות:
מישהו יכול להאשים אותנו?
האם היה באמת צורך לצפות עד הסוף כדי להבין שמדובר בזוועה?
ועוד - האם לא יכולנו להבין את זה כבר מהפרומואים?


מה שקורה לרוב עם תכניות חדשות, זה שהפרומואים המושקעים מביאים את ההיילייט של התכנית, ונוטעים בצופה תחושה שמשהו טוב מחכה לו בתכנית ושווה לצפות, הצופה נופל במלכודת ומתאכזב. במקרה של "נבחרת ישראל", אפילו הפרומואים גרמו לנו לגלגל עיניים ולבטל מראש את הסיכוי של העניין הזה לעבוד. אבל כיוון שאנחנו מנסים לכבוש את הציניות המושרשת בנו, אמרנו שניתן לזה צ'אנס. אפילו לא התאכזבנו, כי ידענו בדיוק מה מחכה לנו - אוסף של חיקויים לא מצחיקים ולא מדויקים, פאנצ'ים ברמה של בית ספר יסודי, שחקנים מוכשרים אך מזיעים ממאמץ-יתר ומנחה עאלק-מגניב. ("קיציס? מי זה בכלל?") בסדר, מיקי גבע חקיין טוב. יופי.


כל הביקורות של הבוקר-שאחרי קוטלות את פרק הפתיחה של התכנית על כך שהיא מנסה להידמות לחללית האם, "ארץ נהדרת", ונכשלת כישלון חרוץ. הכל נכון, רק שמי יקום ראשון ויקרא למלך עירום? במילים אחרות, למה לחקות משהו שלכשעצמו כבר מזמן איננו ראוי לחיקוי? 


הרי אותה בעיה היתה עם תכניות אחרות כמו "שבוע סוף", שניסו גם הן לרכב על אותו פורמט של "ארץ". מה לעשות שהפורמט כבר נטחן, נלעס ונמאס כמה עונות אחורה. מי הגאון שישב וחשב לעצמו, "ארץ נהדרת ממש מצליחה, בכלל לא יורדים עליהם שהם כבר סוס מת, בואו נעשה גירסה משלנו"? ומי הם אותם קברניטי טלוויזיה חשובים שנתנו אור ירוק לעסק הזה? האם מישהו מהם חשב לעצמו באמת שזה יצליח? 

האמת - אנחנו גאים בעצמנו שהעברנו ערוץ. נחסכה מאיתנו עוגמת נפש. מה חבל שכשחיפשנו משהו אחר לראות, נתקלנו בזוועה אחרת ששמה "101 דרכים לחקות את ווייפ-אאוט" (או משהו כזה). 

התכנית היחידה שבאמת מצחיקה אותנו כרגע.

דברים ש(לא) רואים מקאן

מאוד מאוד רצינו להכין פוסט מושקע ושנון על אופנת פסטיבל קאן. באמת רצינו. אבל היום הבלוג החליט להשתגע ולשגע אותנו (זה התחיל בדיוק אחרי שכתבנו כמה דברים קצת מרושעים על אנג'לינה ג'ולי. המממ.)

אז ניסינו, מחקנו, העתקנו, סגרנו חלונות, פתחנו, אווררנו, ושום דבר לא עזר. כנראה שאלילי הבלוגוספירה לא בצד שלנו היום. נסכם ונאמר שקירסטן דאנסט היא מצטיינת הפסטיבל מבחינתנו, טילדה סווינטון מהממת ונעמי קמפבל עשתה חיקוי מוצלח של ביג בירד,  ומי שממש רוצה לדעת למה מוזמן לחפש ברחבי הוירטואליה את התמונות.

מה שכן, לא התאפקנו: מישהו יודע מה לעזאזל קרה לפרצוף של אומה תורמן???

פוסט-חתונה

לאחר חופשה קצרה מהבלוגוספירה, חזרנו רעננות ומאווררות עם הרבה הרבה מה להגיד. תודה למי שהתגעגע וחיכה!

העולם כולו צפה בדריכות. לא בכל יום מתגשם מול עינינו חלום מהאגדות, בחורה רגילה שמתחתנת עם נסיך אמיתי, ואפילו יורש העצר, לא סתם נסיך במקום השביעי בשושלת. ה-נסיך הכי מפורסם בעולם, שעד שהתחיל להראות סימני סקפטיות על ראשו גם נחשב לאחד הבחורים המושכים בעולם.


נודה ולא נבוש, נדבקנו למסך, ומצאנו את עצמנו צופות שוב ושוב בשידורים, בפרשנויות (ב BBC, אלא מה?), בנשיקות, בנפנופים, וניסינו לדמיין איך היינו מתנהגות אם היינו במקומה. האם היינו מצליחות להישאר רגועות כפי שקייט נראתה? האם היא באמת מצליחה לעכל את גודל המעמד, את האחריות שרובצת עליה מעכשיו, את העובדה שלא משנה מה יקרה, מהיום תמיד יעקבו אחריה צלמים לכל מקום? וגם זה עבר לנו בראש: היא נחמדת בסך הכל, הקייט הזאת, אבל דיאנה היא לא. אין לה את ה X פקטור, את הזוהר הפנימי הזה שלא נתן לך להוריד ממנה את העיניים, שגרם לך לאהוב אותה ובאמת להתעצב כשהיא הלכה.


מילה על השמלה - בסדר. לא יותר, לא פחות. הדוכסית מקיימברידג', בגירסתה הקייט מידלטונית של טרום-החתונה, מעולם לא הפגינה תעוזת יתר אופנתית, תמיד התלבשה בסגנון קלאסי ופשוט, כך שלא באמת ציפינו ממנה למשהו בומבסטי ומפתיע ביום הכי חשוב בחייה. אמנם השמלה עוצבה בבית האופנה של אלכסנדר מקווין כמחווה למעצב הבריטי שהתאבד השנה, אבל מקווין דווקא היה ידוע כאדם סופר-יצירתי ולאו דווקא מעצב שהולך בתלם, כך שהתוצאה הסופית לדעתנו לא ממש משקפת את רוחו. הצל הגדול של דיאנה זצ"ל, אישה שבחירות האופנה שלה תמיד ריתקו את העולם כולו, לטוב ולרע, מרחף גם עכשיו מעל התוספת החדשה לבית המלוכה, אבל כבר אפשר להבין שאייקון אופנה נצחי כמו דיאנה לא נקבל כאן. מקסימום כמה שמלות מעטפת בכחול-רויאל.

האחות פיפה סוחבת - שלא יתלכלך, חבל

לעומת זאת, השמלה השנייה שלבשה קייט לקבלת הפנים (גם היא מבית מקווין) כבר נעמה לנו בעין יותר. עדיין בקו נקי, העיצוב החמיא לה יותר והיא נראתה גבעולית, עדינה ובעיקר - שיקית. (מקוות בשבילה שגם החליפה נעליים למשהו נוח יותר. מניסיון. קשה להמשיך לחייך כשהרגליים הורגות אותך.)

השמלה השנייה. יש מצב שמתחת היא עם קרוקס

התקשורת היום מפגיזה בפרשנויות של קוראי שפתיים מקצועיים שנשכרו במיוחד כדי לפענח את המלמולים הקטנים של משתתפי החתונה (נו באמת, לא יכלו לחבר להם מיקרופונים קטנים??). אז הוא אמר לה שהיא נראית יפהפייה בכנסייה, ויזם נשיקה שנייה ספונטנית (אהבנו!), וגם העיר לה בנימוס בכרכרה שלא עכשיו מנופפים, עכשיו מרכינים ראש (או משהו כזה). והמלכה בכלל רצתה שהם ירכבו בכרכרה הקטנה! הא!

נכון, הציניות, שאיכשהו הצלחנו להשתלט עליה ולנעול במרתף ליום אחד, דופקת בפראות על הדלת ומתחננת לצאת לחופשי. יש כל כך הרבה חומר לעקיצות, לצחוקים, אפילו לביקורת רצינית (טוב, זה לא יקרה כאן בכל מקרה). אבל בינינו, יותר כיף לפעמים להתרווח על הספה, לצפות בעיניים ענקיות באירוע תקשורתי-היסטורי, מתוכנן ומהודק עד לשנייה האחרונה (הבריטיים האלה, חייבים לאהוב אותם), לזרוק פה ושם הערה מקומית ("תראה איך הם לא דוחפים, אפילו כשהם רצים הם עושים את זה בנימוס. פה זה כבר היה נגמר באסון"), ולהרשות לעצמנו להיסחף עם נסיכה אמיתית.

דיאנה, 1981. נצחית