פוסט-חתונה

לאחר חופשה קצרה מהבלוגוספירה, חזרנו רעננות ומאווררות עם הרבה הרבה מה להגיד. תודה למי שהתגעגע וחיכה!

העולם כולו צפה בדריכות. לא בכל יום מתגשם מול עינינו חלום מהאגדות, בחורה רגילה שמתחתנת עם נסיך אמיתי, ואפילו יורש העצר, לא סתם נסיך במקום השביעי בשושלת. ה-נסיך הכי מפורסם בעולם, שעד שהתחיל להראות סימני סקפטיות על ראשו גם נחשב לאחד הבחורים המושכים בעולם.


נודה ולא נבוש, נדבקנו למסך, ומצאנו את עצמנו צופות שוב ושוב בשידורים, בפרשנויות (ב BBC, אלא מה?), בנשיקות, בנפנופים, וניסינו לדמיין איך היינו מתנהגות אם היינו במקומה. האם היינו מצליחות להישאר רגועות כפי שקייט נראתה? האם היא באמת מצליחה לעכל את גודל המעמד, את האחריות שרובצת עליה מעכשיו, את העובדה שלא משנה מה יקרה, מהיום תמיד יעקבו אחריה צלמים לכל מקום? וגם זה עבר לנו בראש: היא נחמדת בסך הכל, הקייט הזאת, אבל דיאנה היא לא. אין לה את ה X פקטור, את הזוהר הפנימי הזה שלא נתן לך להוריד ממנה את העיניים, שגרם לך לאהוב אותה ובאמת להתעצב כשהיא הלכה.


מילה על השמלה - בסדר. לא יותר, לא פחות. הדוכסית מקיימברידג', בגירסתה הקייט מידלטונית של טרום-החתונה, מעולם לא הפגינה תעוזת יתר אופנתית, תמיד התלבשה בסגנון קלאסי ופשוט, כך שלא באמת ציפינו ממנה למשהו בומבסטי ומפתיע ביום הכי חשוב בחייה. אמנם השמלה עוצבה בבית האופנה של אלכסנדר מקווין כמחווה למעצב הבריטי שהתאבד השנה, אבל מקווין דווקא היה ידוע כאדם סופר-יצירתי ולאו דווקא מעצב שהולך בתלם, כך שהתוצאה הסופית לדעתנו לא ממש משקפת את רוחו. הצל הגדול של דיאנה זצ"ל, אישה שבחירות האופנה שלה תמיד ריתקו את העולם כולו, לטוב ולרע, מרחף גם עכשיו מעל התוספת החדשה לבית המלוכה, אבל כבר אפשר להבין שאייקון אופנה נצחי כמו דיאנה לא נקבל כאן. מקסימום כמה שמלות מעטפת בכחול-רויאל.

האחות פיפה סוחבת - שלא יתלכלך, חבל

לעומת זאת, השמלה השנייה שלבשה קייט לקבלת הפנים (גם היא מבית מקווין) כבר נעמה לנו בעין יותר. עדיין בקו נקי, העיצוב החמיא לה יותר והיא נראתה גבעולית, עדינה ובעיקר - שיקית. (מקוות בשבילה שגם החליפה נעליים למשהו נוח יותר. מניסיון. קשה להמשיך לחייך כשהרגליים הורגות אותך.)

השמלה השנייה. יש מצב שמתחת היא עם קרוקס

התקשורת היום מפגיזה בפרשנויות של קוראי שפתיים מקצועיים שנשכרו במיוחד כדי לפענח את המלמולים הקטנים של משתתפי החתונה (נו באמת, לא יכלו לחבר להם מיקרופונים קטנים??). אז הוא אמר לה שהיא נראית יפהפייה בכנסייה, ויזם נשיקה שנייה ספונטנית (אהבנו!), וגם העיר לה בנימוס בכרכרה שלא עכשיו מנופפים, עכשיו מרכינים ראש (או משהו כזה). והמלכה בכלל רצתה שהם ירכבו בכרכרה הקטנה! הא!

נכון, הציניות, שאיכשהו הצלחנו להשתלט עליה ולנעול במרתף ליום אחד, דופקת בפראות על הדלת ומתחננת לצאת לחופשי. יש כל כך הרבה חומר לעקיצות, לצחוקים, אפילו לביקורת רצינית (טוב, זה לא יקרה כאן בכל מקרה). אבל בינינו, יותר כיף לפעמים להתרווח על הספה, לצפות בעיניים ענקיות באירוע תקשורתי-היסטורי, מתוכנן ומהודק עד לשנייה האחרונה (הבריטיים האלה, חייבים לאהוב אותם), לזרוק פה ושם הערה מקומית ("תראה איך הם לא דוחפים, אפילו כשהם רצים הם עושים את זה בנימוס. פה זה כבר היה נגמר באסון"), ולהרשות לעצמנו להיסחף עם נסיכה אמיתית.

דיאנה, 1981. נצחית