God is in the Details... Shoes & Accessories at TLV Fashion Week

Popaholic - Snapped at Fashion Week

מסתבר שלא רק אני צילמתי אחרים בשבוע האופנה...

via Times of Israel

Via Two Sisters and Stuff

And the Winner Is...

בינות לכל הוואנאביז והפאשניסטות המתאמצות, בלטה האחת והיחידה, המלכה המהממת, הדיווה קרן מור:

TLV Fashion Week - Street Style

כולם עטו את מיטב מחלצותיהם, נעליהם ואקססוריזיהם ויצאו לראות ולהיראות בשבוע האופנה בתל אביב. מתחם התחנה הוא תפאורה מצוינת לגרדרובות מושקעות, וגם מזג האוויר אפשר רוב הזמן תאורה טובה לצילומים.

יש צלמים ובלוגרים שמבקשים מאובייקט הצילום לעמוד ולהסתכל עליהם, אני אישית מעדיפה candids - כלומר לצלם בלי לביים. לפעמים זה חסרון כי לא תמיד אני תופסת את מושא הצילום כמו שרציתי, אבל היתרון בעיניי רב יותר כיוון שהתמונות (שוב, רק לדעתי) מעניינות יותר. 

הנה מקבץ מהאופנה מהיום השני של Tel Aviv Fashion Week:

פיליפ בלאושטיין מ Frau Blau

Two Sisters and Stuff

Espadrille154

50 גוונים של נו באמת

אני לא אגיד לכם לא לקרוא את "50 גוונים של אפור". ראשית, כי גם אם אגיד את זה סביר להניח שעדיין תלכו לקרוא אותו (לפחות על פי המספרים האסטרונומיים של מכירות הספר ברחבי העולם) ושנית, כי הוא מעניין בתור תופעה תרבותית. מכל בחינה אחרת מדובר באחד הספרים הגרועים ביותר שנחו על שידת הלילה שלי.

הרקע לכתיבת הספר, למי שלא היה ער בחודשים האחרונים, הוא כזה: אישה בריטית בגיל העמידה מחליטה לכתוב fan fiction (בתרגום חופשי: סיפורים שכותבים מעריצים על פי דמויות אהובות עליהם מספרים או סרטים אחרים). האישה, אי.אל. ג'יימס, בוחרת לקחת את הדמויות של סדרת "דמדומים" ולכתוב להן עלילה אחרת, בניחוח אירוטי, ומפרסמת את הסיפור באינטרנט. עד כאן הכל רגיל, לא משהו שלא מתרחש מדי יום ברחבי הבלוגוספירה בקרב בנות 14-15.

אלא מה, הסיפור צובר קהל קוראים די רציני והיא מחליטה להפוך אותו לספר ממש, משנה את שמות הדמויות ומנתקת אותן מעלילת "דמדומים". הסיפור האלקטרוני הופך לסנסציה, יוצא כספר מודפס, נמכר במאות מיליוני עותקים, עובר במכירות גם את סדרת "הארי פוטר" והופך למגפה ספרותית ותרבותית ובדרך את הסופרת לאישה עשירה מאוד.

יש לי נטייה טבעית להתרחק ממגפות כאלה. תקראו לי סנובית, אבל ברגע שסרט או ספר הופכים ללהיט בקנה מידה כל כך גדול, קול קטן בי אומר לי שכנראה שהוא לא איכותי במיוחד, כי מה לעשות, המכנה המשותף הגדול ביותר הוא גם לרוב הנמוך ביותר. כך נמנעתי במשך שנים מלצפות בסרטים כמו "פורסט גאמפ", גם ל"הארי פוטר" לקח לי זמן להתמכר, ואת "טיטאניק" עד היום לא ראיתי (והחיים שלי טובים, תודה רבה). אז לפעמים אני טועה, כי "פורסט" הוא יופי של סרט (למרות הקלישאות) וקשה לעמוד מול הקסם של הארי פוטר. אבל הפעם צדקתי, אוי, כמה צדקתי.

במרכז "50 גוונים" ניצבת אנסטסיה, בחורה בת 21, בתולה עכברית ומשעממת (לטענתה, ומי אני שאתווכח איתה) עם אוצר מילים של ילדה בת 12. אנסטסיה מתאהבת בכריסטיאן, מולטי-זיליארדר בן 27, בעל "מראה חיצוני של אליל יווני" ושריטות נפשיות שגורמות לו, בין היתר, להזדקק לשוטים ופלאגים אנאליים (מה לעזאזל?) כדי ליהנות ממין. מסיבה לא ברורה גם הוא מתאהב בה ומנסה להכניס אותה לעולם הסאדו-מאזו שלו, ומגלה לה את רזי המין והכיף שבשליטה. שליטה שלו, כמובן.

בערך כל פעם שאנה רואה את כריסטיאן היא מרגישה "מערבולות... שם למטה" (באמת? "שם למטה"?), ומספיק שהוא עושה "פו" לכיוון שלה והיא כבר גומרת. תופעה מעניינת בהתחשב בעובדה שמדובר בבתולה שמעולם אפילו לא התייחדה עם עצמה (תיאור אמין בערך כמו זה שאנה היא סטודנטית אמריקאית שזה עתה סיימה קולג' בלי שיהיה בבעלותה מחשב). הספר זרוע בתיאורים אירוטיים כל כך קלישאתיים, שלו היו פרי עטה של נערה מתבגרת (כפי שהם נשמעים) היה אפשר להבין, אבל כשמדובר באישה בשנות הארבעים לחייה זה קצת מדאיג; האם זו חוויית המיניות שלה? האם מעולם לא חוותה ג'יימס המסכנה סקס אמיתי, או שהסקס שלה כל כך עלוב ועצוב שהפנטזיות הילדותיות הללו הן כל מה שנותר לה?

הספר מעורר סערה ודיון תרבותי בעולם כולו, וקולות פסאודו-פמיניסטיים מנסים לשכנע שמדובר בשחרור מיני ונשי, שלמעשה מגיע שאפו לגברת ג'יימס שאפשרה לנשים בכל העולם להתחבר מחדש למיניות שלהן. זו כמובן לא הפעם הראשונה שיצירה אירוטית מעוררת הדים, וזה בסדר ומבורך, ואם זה תורם לחיי המין של מישהי – לבריאות. אבל יש פה נושא אחר שמטריד אותי:

מוטיב החוזר על עצמו לאורך העלילה הוא הקריזה שכריסטיאן חוטף בכל פעם שאנה מגלגלת את עיניה בתגובה למשהו באמת אידיוטי שהוא עושה או אומר. בניגוד לחיבת הסאדו-מאזו השובבית שהוא מנסה להנחיל לה כשהוא במצב רוח טוב, כשאנה מעזה לגלגל עיניים יוצא לו השד מבפנים והוא מתעצבן על-אמת. או-אז תגלה אנה את נחת זרועו האמיתית, והוא כבר יראה לה מה זה להפגין עמוד שדרה. כשכריסטיאן כועס באמת - אנה מפחדת באמת, ופה טמונה הבעייתיות הכי גדולה בספר מבחינתי. זה שסגנון הכתיבה עילג ונחות, זו בעיה של מי שלא מסוגל לזהות את זה. זו לא היצירה הגרועה הראשונה בעולם. אבל העובדה שכל כך הרבה נערות ונשים התמכרו לזוועה הזו מדאיגה אותי כיוון שלאורך רוב הסיפור הגיבורה לא מסוגלת להבין שבחור, נאה ועשיר ככל שיהיה, שגורם לה לשקול פעמיים כל מילה וכל הבעת פנים פן יחטוף ג'ננה ויפליא בה מכות בטוסיק, הוא אדם שיש להתרחק ממנו כמה שיותר מהר. אה, רגע, הוא ממש רוצה אותה, והוא גם כל כך סקסי... טוב, נו, שיפליק. אחר כך הוא יציע לה ברוך אין-קץ משחה מרגיעה ואדוויל והיא תחזור להיות הרכיכה השלוליתית שהוא גורם לה להיות. לא, גבר שגורם לך לשקשק מפחד כשאת מביעה את דעתך אינו ראוי לך, אפילו שבפעם הראשונה שלך הוא גרם לך לגמור פעמיים (כן! זה קורה כל הזמן! וחזירים מעופפים לי מחוץ לחלון ברגע זה ממש!). מובנת הנטייה של נשים לרצות לתקן בחור מתוסבך, כולנו היינו שם. אבל יש מתוסבך ויש דפוק לגמרי, ואם התסבוכת שלו יוצאת עלייך בצורת מכות בטוסיק – לא מתוך רצון לגירוי מיני אלא מתוך רצון להעניש אותך – זה הזמן להגיד ביי.

"50 גוונים של אפור", שיצא עכשיו בתרגום לעברית, הוא למעשה הראשון מתוך טרילוגיה. לא, אין לי שום כוונה לקרוא את החלקים הבאים בסדרה. נכון שהספר, מטופש ככל שיהיה, מספיק סוחף כדי לגרום לי לקרוא אותו עד הסוף, אבל די, יש גבול. תאי המוח הנעלבים שלי הניפו שלטי מחאה ודרשו צדק תרבותי, ובכנות – לא באמת מעניין אותי מה יקרה לאנה והדביל שלה בהמשך.

אגב, האירוניה הגדולה עבורי נעוצה בדיוק באותו גלגול עיניים – בלתי אפשרי לקרוא את הספר מבלי שתיתפס לך הקרנית, שהרי בכל עמוד נפגוש תיאורים כל כך מופרכים ומטופשים שבדיוק כמו אנה, יברח לנו גלגול העיניים ה"נו-בֶּאמֶתי" הזה באופן לא-רצוני. מזל שכריסטיאן לא ראה אותי קוראת את הספר, אחרת ישבני היה אוכל אותה.

גמר העשור של כוכב נולד - הפיהוק הגדול

עונת העשור של "כוכב נולד" היתה אמורה להיות הקלף המנצח של קשת וטדי, המכה הניצחת שתחזיר אותם אל הצמרת ותעשה "נה" גדול ל"דה וויס". במקום זה, עונת העשור הסתיימה בקול פיהוק חלוש, עם מתמודדים מרדימים ובמיוחד עם זוכה שלא היה ראוי להגיע בכלל למעמד הגמר, שלא לומר לזכות. אור טרגן הוא ילדון חביב שאוהב לשיר, אבל אין לו טעם טוב במוסיקה והוא מזייף לא מעט. גם החיוך שלו כבר התחיל להטריד אותי בשלב מסוים - זה לא גדול מדי, החיוך הזה? 

כבר מפרקי האודישנים היה די ברור שכוכב אמיתי לא יצא מהעונה הזאת. אף אחד מהמתמודדים הנרגשים, ווקאליסט טוב ככל שיהיה, לא הפגין את התכונה ההו-כה-חמקמקה הזו, האקסטרה משהו הזה, הכוכבות הפנימית הזו, ה"אקס פקטור" כמו שסיימון קאוול אוהב לקרוא לו. היחידה שהתקרבה לזה היתה שרון קידושין, בחורה יפהפייה וזמרת בסדר, שלא הצליחה או לא ידעה איך למנף את העניין הזה מספיק לטובתה. אולי היא פשוט לא רצתה את זה מספיק. 

גם אניטה גסין, זמרת מצוינת ונערה חביבה מאוד, לא קורצה מחומר של כוכבים. יש לה גרון, יש לה יכולות ווקאליות מרשימות, אבל היא לא אמנית ולא כוכבת. איטן גרינברג הוא אמנם יוצר, כותב ומלחין, אבל הוא עדיין קצת בוסרי וקצת מאוהב בעצמו ובאמנותיות שלו. אולי אחרי שיגדל, ישתפשף, יחווה כמה דברים, יהיה לו משהו טוב להגיד. בינתיים זה עוד לא שם. 

שלישיית הגמר, יישכחו עוד יומיים. צילום: רונן אקרמן, יח"צ

גם ההתעקשות של ההפקה על שירים עבריים נושנים בסופו של דבר לא עזרה לתכנית להתרומם. היה ברור כשמש שזו אמורה להיות קונטרה ל"דה וויס" המאפשרת לשיר גם בלועזית, מעין התרסה של "תראו אותנו, אנחנו ארצישראל האמיתית והשורשית ואתם סתם אמריקנה מזויפת". ובכן, היה אמנם נעים - במיוחד לצדי צרפתי - לשמוע שירים של חווה אלברשטיין, אבל קשה לומר ש"יסמין" של הפיל הכחול, אחד השירים המאוסים והעבשים בתבל, הוא קלאסיקה ישראלית. העובדה שהזוכה אור טרגן בחר אותו כשיר הסיום - ובדיעבד, גם שיר הזכיה - שלו, מלמדת הרבה על אופיו של המוכתר החדש ובעקיפין גם על קהל המצביעים: אנחנו אוהבים את המוסיקה שלנו שטחית, צפויה, לעוסה ועם חיוך צחור ומלא שיניים. 

בתכנית הגמר החליטו לעשות כבוד לכוכבי העונות הקודמות, החל כמובן מנינט, עבור בשירי מימון, סקעת ומויאל, מרינה, עידן עמדי, ג'קו אייזנברג וכלה בזוכה מהשנה שעברה חגית (מי?) יאסו. כבר מהצלילים הראשונים של המחווה העצמית הזאת ברור לגמרי שמתוך מצעד הגאווה של טדי, יש כוכבת אחת אמיתית, היא נראית מדהים גם עם גלאח מטופש על הראש, ויש את כל השאר. נכון שלחלקם יש קריירות לא רעות גם מחוץ לתכנית, חלקם ווקאליסטים יותר טובים ממנה (שירי מימון היא ללא ספק הזמרת הטובה ביותר שהגיחה מהתכנית הזאת, ובכלל אחת הזמרות הטובות בארץ כרגע), חלקם מכרו יותר אלבומים ממנה, אבל לאף אחד אין קמצוץ מהאקס פקטור שיש לנינט בזווית של העין. 

תכנית הגמר גם הציעה מגוון הופעות חיות, אתניקס וארקדי דוכין, משה פרץ ומירי מסיקה, אבל אז הגיע האריה הוותיק גדעון גוב והראה לכולם איך באמת מרימים הופעה, שם את כולם בכיס הג'ינס שלו והוכיח שיש דברים שאו שיש לך או שאין לך. בהקשר הזה אני רוצה שוב להלין על מחלת העציצות הנוראית שאוחזת בכל משתתפי העונות של התכניות האלה. למה, בשם כל מה שטוב ונכון בעולם, אף אחד לא מעיר למתמודדים על כך שהם לא זזים בכלל ממקומם בזמן השיר? הרי אף זמר, לא מהשופטים ולא מחברי הוועדה המיותרת, לא יחלום לבלות הופעה שלמה כשהוא שתול במקומו או - רחמנא ליצלן - ישוב על כסא. איך ייתכן שאנשים שאמורים להיות חדורי תאווה למוסיקה, לא מאפשרים לאותה המוסיקה לחדור לגופם ולהזיז אותו קצת? מלבד מרינה מקסימיליאן-איך-שלא-קוראים-לה-כרגע (שנראתה נפלא אתמול אגב), אף מתמודד החל מהעונה השלישית ואילך - לא זז כשהוא שר. יד על הלב, מבט מצועף למצלמה, מקסימום שלושה צעדים מבויימים מראש ממרכז הבמה לחזית. סה טו. ככה לא מולידים כוכבים. 

מבט מצועף - צ'ק

בקטנות:

* אלוהי הסטיילינג, אנא הכה בברק את ליאת אשורי, אולי ככה יצא ממנה משהו לא שחור עם פאייטים. 

* צביקה הדר, אולי תנוח? באמת, די. שחרר אותנו וקח איתך גם את רותי והמעטפה.

* עלה בדעתי שאם אכן ההצבעות היו כל כך צמודות כמו שצביקה הדר חזר והתאמץ להדגיש, הרי זה מהסיבה הפשוטה שהמתמודדים מעוררים את אותה מידת חוסר עניין. 

* גידי גוב גידי גוב גידי גוב, אהבתי אליך קץ וגבולות אין לה. אתה האחד והיחיד. 

* יאללה, מתי מתחיל כבר "דה וויס"?

יותר מדי צמידים, פחות מדי מקום?

בתור אוגרת אקססוריז כרונית, אני תמיד מחפשת פתרונות מעניינים ויצירתיים לאחסון ותלייה של תכשיטים, תיקים, צעיפים וכו'. 
אחת הבעיות שעוד לא פתרתי היא צמידים - ובמיוחד בתקופה האחרונה, שהצמידים עשו קאמבק ענק לחיינו, נהיה יותר ויותר קשה להשתלט על האוסף ואני מוצאת את עצמי תולה אותם על כל מיני קונטרוקציות, אבל אין לי ממש "מתלה צמידים".


והנה במסגרת שיטוטי הבלוגים שלי נתקלתי בפתרון מקסים, קל וידידותי לסביבה של הבלוגרית הניו-יורקית סאן:

כמה יפה, ככה פשוט. כמובן שאפשר גם למצוא בקבוקים מעוצבים יותר, צבעוניים וכו', רק חשוב שתהיה להם בטן שמנמנה כדי שהצמידים יישבו להם יפה על האגן. אני מייד יוצאת לקנות כמה בקבוקי שתייה.


לבלוג של סאן, שבכלל ניחנה בטעם משובח ובנתונים טבעיים מעוררי קנאה:
http://blog.misspouty.com/

יום הולדת 40 לזיגי סטארדסט - Happy Birthday Ziggy Stardust

לפני בדיוק 40 שנה, נחת על כדור הארץ החיזר הכי סקסי עלי אדמות - זיגי סטארדסט, והביא איתו כמה עכבישים ממאדים. האלבום הרביעי של דייויד בואי היה גם זה שהפך אותו מזמר של להיט אחד (Space Oddity) לרוק סטאר עם קבלות, והביא לו גם את הפריצה המיוחלת בארה"ב. בואי היה הראשון שהבין שרוק איננו רק מוסיקה טובה ובועטת, אלא גם שואו, וכמה שיותר - יותר טוב. לפתע פגש העולם זמר שמופיע עם איפור כבד, שיער אדום-אש ותלבושות מופרעות (וכל הגאגות יכולות לאכול את הכובע ולשבת בשקט. בלי בואי לא היה שום דבר מזה). האלבום "זיגי סטארדסט", מלבד היותו מלא בשירים משובחים ורגעים מוסיקליים נצחיים (ותכף אמנה כמה), גם מסמל את המהפכה המגדרית שבואי הביא. הנה גבר שלא מפחד להצהיר שהוא משתעשע עם כולם, מכל סוג וצבע ומין, שמלהטט עם הזהות המגדרית שלו בלי בושה: מצד אחד מצהיר בראיון עיתונאי מפורסם שהוא גיי, מצד שני נשוי לאנג'לה ואב לזואי, ולא טורח להסביר למה ואיך. 

6 ביולי, 1972. בואי מבצע את "Starman" בתכנית הבריטית "Top of the Pops". היום זה נראה הכי לא פורץ גבולות, אבל אותו רגע בו החיזר הצבעוני הזה משליך את זרועו בקלילות על כתפו של הגיטריסט שלו, מיק רונסון, הפך לאירוע מכונן בהיסטוריה של הפופ, לרגע אייקוני. הורים ברחבי הממלכה הבריטית הגיבו בתדהמה, חלקם אף בזעם - מי זה הקוויר הזה שמעז ככה לגעת בגבר אחר בפריים טיים?! מיליוני נערים ונערות בריטיים פעורי עיניים יזכרו כל חייהם את הרגע הזה, שבו איש אחד נתן להם להרגיש שזה בסדר שהם שונים, שהוא אוהב אותם ככה. שום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר. 

בואי, רונסון, הזרוע על הכתף. היסטוריה 

אגב רונסון, אי אפשר לדבר על זיגי סטארדסט או על פריצתו של בואי בכלל בלי להזכיר את האיש השקט והמוכשר הזה, שלצערנו עזב את העולם ב 1993. יש הטוענים כי רונסון הוא זה שאחראי לסאונד הייחודי של כל תקופת זיגי (שאפשר לכלול בה גם את האלבומים Hunky Dory ו Aladdin Sane, שהגיעו לפני ואחרי זיגי בהתאמה). רונסון, או Ronno כפי שכונה, מלבד היותו גיטריסט מחונן ומוסיקאי חד פעמי, היה אחראי על העיבודים המוסיקליים והיה למעשה השותף הלא רשמי של בואי בכל התהליך. 


READ MORE...

The Divine Miss M - Madonna in Israel

הערב תפתח המלכה ה-M את סיבוב ההופעות שלה MDNA אצלנו בתל אביב. נכון, אני מעריצה גדולה של הגברת הראשונה של הפופ אבל החלטתי לוותר הפעם. הלכתי להופעה הקודמת שלה בתל אביב ב-2009. התרגשתי ברמות-על לפני ההופעה, הייתי חודשיים אחרי לידה וזו היתה הפעם הראשונה שהשארתי את הקטנטונת לבד לכל כך הרבה זמן, ופייר - התאכזבתי. לא הצלחנו לראות יותר מדי מההופעה, ובמקרה של מדונה זה הרי העיקר. מעבר לזה, מדונה אמנם ביצעה לא מעט מהלהיטים הגדולים שלה, אבל החליטה לעשות כמעט לכולם ביצועים מחודשים ומתוחכמים, ואותי אישית זה די ביאס - כשהולכים להופעה של אייקון בסדר גודל כזה, כל מה שרוצים זה להשתולל לצלילי Vogue ו - Express Yourself כמו שאנחנו מכירים, לצרוח יחד איתה את המילים, וזה לא ממש מסתדר כשהגירסה שונה. (על צעדת המוות מהרכבת לפארק הירקון וחזרה אני בכלל לא מדברת - ואמרו חכמינו: I'm too old for this shit). 
לשם ההשוואה, שנה לפני כן צעדתי את אותה צעדה לפארק לכבוד סר פול מקרטני, ואני יכולה להגיד שזו היתה אחת ההופעות הכי מדהימות שנכחתי בהן. סר פול נתן לקהל בדיוק את מה שהוא רצה, לא יותר ולא פחות - מה יותר מרגש מלשיר יחד עם ביטל אמיתי את "היי ג'וד" בדיוק כמו במקור? הבטן מתערבלת והנשמה ממריאה אל על. נכון, מדונה אף פעם לא דרכה במקום, היא תמיד מסתכלת קדימה ותמיד נחושה לחדש, ואנחנו אוהבים אותה על זה. אבל לפעמים מותר קצת להתרפק על המוכר והאהוב, אין רע בזה. 


האמת, אם יש הופעה שהייתי שמחה לחזור בזמן וללכת אליה, זו ה Girlie Show מ 1993. כן, היא הגיעה גם לארץ אבל הייתי קטנה וההורים שלי לא הרשו לי ללכת. 

Vogue - Girlie Show

עם כל זה, אני בטוחה שמי שיילך הערב להופעה ייהנה בטירוף, בכל זאת מדובר בזמרת הכי מפורסמת בעולם, ובצדק. אין בנאמר לעיל כדי לגרוע מאהבתי האינסופית לאישה הזאת, ועל כן הנה תזכורת קטנה ללמה אנחנו נופלים שדודים לרגליה כל פעם מחדש, באחד הרגעים הזכורים ביותר שלה (ויש המון כאלה):

Madonna - Vogue - MTV Awards 1990

New - Popaholic on TV

אחת לשבועיים בערך אני מגישה פינת ביקורת תרבות בחדשות הוט של חיפה, שם אני מספרת מה דעתי על כל מיני דברים מעולם המוסיקה, הקולנוע, הטלוויזיה, האינטרנט וכיוצא באלה עניינים. 


בראש העמוד תוכלו למצוא טאב ושמו Popaholic on TV ושם תוכלו למצוא לינק לערוץ שלי ביוטיוב ובו הפינות שלי שהגשתי עד הלום. בינתיים הנה פינת התרבות האחרונה שהגשתי, שבה הענקתי כוכבים לספר המעולה "Room", לסדרה המגניבה והחדשה "בנות" (זהירות, ממכר) ולסינגל החדש של נינט. תהנו!

Then we take Berlin

אני לא נוהגת לשים כאן תמונות פרטיות שלי (אלא אם מדובר על רכישות מעניינות), אבל אני חייבת לחלוק כמה תמונות מהטיול הראשון שלי (וככל הנראה לא האחרון) לברלין. מי שהיה לא צריך שאני אמליץ לו, ומי שלא היה רק צריך המלצה לנסוע. איזו עיר מצוינת. 

I don't normally post photos of myself (unless they're of interesting purchases) as this is not that kind of style blog, but I can't resist sharing a few images from my first (and hopefully not last) trip to Berlin. Those of you who have visited this awesome city don't need my recommendation, and those who haven't been there yet only need to know that they should go as soon as they can. 

Strolling along the Ku'Damm
sweater - H&M, Boots - Marco, scarf - Anicha

We were really lucky with the weather... sunny and pleasant

Near Tiergarten
Scarf - H&M

I love renting bikes & cycling wherever I can, and Berlin is perfect for it.
Coat - New York
Jeans - Zara
Boots - Marco

Yumm... the famed Augustiner restaurant

.It was Record Store Day, and I came upon this at a record stand in a flea market.
...This is a platinum single of David Bowie's "Drive-In-Saturday", and it costs "only" 120 Euros. Sigh

ביקורת סרט - השבוע שלי עם מרילין

נתחיל מהסוף - מישל וויליאמס היא שחקנית טובה, אבל מרילין מונרו היא לא. גם אם הסרט עצמו היה יצירת מופת (והוא איננו כזה), קשה להשתחרר מתחושת ההחמצה שנותרת בסוף הצפייה; מישל וויליאמס עושה מאמץ ראוי לייצג את אחד האייקונים הגדולים ביותר בתרבות הפופולרית, אבל כל מה שיוצא לה הוא חיקוי של מרילין מונרו. חיקוי מוצלח, אבל לא יותר מחיקוי. 
כשסיימתי לצפות בסרט הרגשתי צורך עז ללכת ולחפש את מרילין האמיתית. זה מה שהסרט עשה לי - געגוע לאישה החד פעמית הזאת, היפהפייה האולטימטיבית והבלתי מושגת; האניגמה, התעלומה. ואת כל זה פשוט אין למישל וויליאמס. לא רק שאין מספיק דמיון פיזי בינה לבין מרילין: וויליאמס יפה אבל פניה רחבות מדי, הפה והעיניים לא קרובים בכלל למקור, והיא קטנה ורזה מדי. מרילין היתה אישה עגולה ומלאת קימורים מרהיבים; אצל וויליאמס נאלצו המלבישים לרפד את בטנה כדי ליצור אשליה של קימורים, והריפוד ממש בולט לעיתים. 


הסרט עצמו הוא עיבוד לספר שכתב קולין קלארק, שעבד בשנת 1956 על הסט של הסרט "The Prince and the Showgirl", בבימויו ובכיכובו של לורנס אוליבייה, אגדה בפני עצמו (בסרט הוא מגולם ע"י קנת' בראנה). קלארק בילה שבוע במחיצתה של מונרו כעוזר, ועל פי זכרונותיו גם חלק איתה את מיטתה ואת סודותיה, לפחות לאותו שבוע. אמנם כבר בפתיחת הסרט מוצהר כי זהו סיפור אמיתי, אבל רוב הסרט חככתי ביני לבין עצמי האם באמת מדובר בעובדות, או בפנטזיות של בחור צעיר והלום אבק כוכבים, שדמיין לפחות חלק מהמאורעות. 


בכל אופן הסרט מציג דמות די שטחית, די חד- מימדית של מישהי שהיתה הכל חוץ מחד-מימדית. מרילין היתה אישה עם בעיות, אבל היא גם היתה אישה אינטליגנטית,שחקנית וזמרת טובה מאוד, שנונה, ובעיקר מודעת לעצמה ולתדמית שכולם כל כך העריצו. בסוף הסרט לא יצאתי עם מידע חדש על מרילין מונרו, וחבל. נכון, כתבו עליה כל כך הרבה, והיום בזכות פלאי הטכנולוגיה כל אחד יכול לצפות בראיונות ובקטעי ארכיון נדירים יחסית, אבל כל אלה רק מעצימים את התעלומה. 


רצתי אל היוטיוב לחפש את מרילין. ומה שמצאתי אושש את התחושות שלי - היה בה משהו אחר, משהו על-אנושי, משהו שהיה רק לה. איזו סקסיות שמיימית, יופי מלאכי שעם כל הכבוד למישל, פשוט אין לה. אם מישהו היה שואל אותי - וחבל שזה לא קורה לעיתים יותר קרובות - מדובר בטעות ליהוק די רצינית. בסרט שכל כולו סובב סביב דמות אחת, אי אפשר לפספס. אולי אי אפשר באמת להביא את מרילין האמיתית למסך, אבל לדעתי היו  יוצרי הסרט עושים בשכל לו היו מלהקים את כריסטינה הנדריקס, הלא היא ג'ואן מ"מד מן". יש לה את כל הנתונים הפיזיים להיכנס לנעליה של מרילין - הקימורים, החזה השופע, וגם תווי הפנים העדינים אך הו-כה-סקסיים. 


תשפטו בעצמכם:

Christina Hendricks & Marylin Monroe

הקימורים המפורסמים

ולשם ההשוואה, הנה מישל וויליאמס בתור מרילין. לא מספיק איפור ושיער מחומצן, צריך גם את המשהו הנוסף:

אחרי ככלות הקול - "דה וויס"

קודם כל וידוי: אני לא צופה בפרקים של "דה וויס" כשהם משודרים בטלוויזיה. כמות הפרסומות שם היא לא משהו שבן אנוש עייף כמוני יכול לעמוד בו. למזלי, אפשר לצפות בפרקים המלאים מייד אחרי שהם עולים באתר של התכנית אז אני אמנם מתעדכנת ביום-יומיים איחור, אבל לפחות לא תולשת שערות בגלל הפרסומות.

ואיזה מזל שאני לא מתמודדת עם הפרסומות, כי גם ככה התכנית מתחילה להפוך למריחה נוראית. לאט לאט החבר'ה של "דה וויס", שהתחילו בתור הבטחה אמיתית לתכנית ריאליטי משובחת, מתחילים לגלוש אל עבר מחוזות "כוכב נולד", במיוחד אם סופרים את התדירות שבה המילים "מרגש" ו"מקסים" חוזרות על עצמן על שלל הוריאציות שלהן. השפה העברית כל כך עשירה - איך ייתכן שלא מצליחים למצוא חלופות מעניינות יותר לתאר את המתמודדים?

החולשות בולטות במיוחד בהשוואה לגירסה האמריקאית - שם הדינמיקה בין השופטים מצחיקה יותר ומעניינת יותר, הפורמט מהודק ואין מצב שהיו נותנים לאחד המנטורים להשמיע נאום עילג כמו זה שיצא מפיו של רמי קליינשטיין בתכנית האחרונה (רבאק, בנאדם, איך אפשר לדבר במשך 5 דקות תמימות בלי להגיד כלום??). גם רמת המתמודדים גבוהה לאין ערוך בגירסה האמריקאית. יש בנבחרות הישראליות כמה חבר'ה שלא היו מוזמנים אפילו לבליינד אודישנים באמריקה. 

היחיד, כצפוי, שמכניס טיפה עניין לקלחת הוא אביב גפן. אני לא תמיד מסכימה עם הבחירות שלו מבחינת המתמודדים (תיכף נדבר על סאגת דנה דור), אבל לפחות הוא משמיע את דעתו הכנה, גם אם היא לא תמיד מלטפת את האגו של המתמודד הנרעד שעל הבמה. כי אין מה לעשות, זה הביזנס ומי שרוצה להיכנס לעולם הזה צריך להצמיח עור של פיל, ומוטב מוקדם ככל האפשר. כל אחד מהמנטורים שיושבים שם חטף לא פעם ביקורות אכזריות, ויודע שכדי לשרוד בעולם הזה צריך לזכור שתמיד יהיו אנשים שלא יאהבו אותך, וזה בסדר. אין סיבה לחוס עליהם עד כדי כך. 

ולעניין המרתיח מכל: דנה דור. איך שלא נסתכל על זה, לא ברור מה היא בדיוק עושה שם. בסדר, היא ערבייה שוודית, היא ילדה מתוקה, אבל זמרת טובה היא לא. נשאלת השאלה האם אביב גפן באמת מאמין בה כזמרת, עד כדי כך שהוא מוכן לוותר על זמרות אחרות - מוכשרות ממנה בהרבה - או שהגימיק פשוט נמשך הרבה יותר מדי זמן. כל זה הגיע לשיא בפרק האחרון, כשדנה התמודדה מול שתי זמרות מעולות - רז שמואלי וסיוון טלמור. עד לרגע האחרון הייתי בטוחה שהקהל יבחר באחת מהן (רז או סיוון), ושאביב יעשה שוב את הלא-ייאמן ויבחר להשאיר את דנה ולהדיח את הנותרת. אך הרי לנו נפלאות הריאליטי: הקהל בחר להשאיר את דנה (מה?? אין לכם אוזניים?), ואביב נאלץ לבחור מבין השתיים שנותרו. לבסוף הודחה סיוון ושוב - בפרק שבו יובל דיין לא משתתפת - העניין היחיד הגיע מכיוון אביב גפן. 

בקטנות:

• גם אני במקום אביב הייתי בוחרת להיפרד מסיוון טלמור על פני רז שמואלי. אמנם סיוון נתנה ביצוע הורס ל"פמלה", אבל היא כבר הכניסה רגל בדלת עוד לפני התכנית ויהיה לה קל יותר כנראה להמשיך ולמנף את הקריירה. רז צריכה קצת יותר עזרה. 

• שרית חדד בחרה בעידו צוריאל על פני מתן שמר - במילים אחרות, שטנץ של זמר מזרחי שנשמע בדיוק כמו כל הזמרים המזרחיים האחרים, על פני בחור שהחליט לקחת סיכון ודווקא הצליח להזיז קצת את התחת. 

• היה משעשע לראות את רמי מזיע ומתעצבן כשאביב העיר - בצדק לחלוטין - שהמתמודדים של רמי משולים בעיניו לרהיטים מאיקאה, כלומר גנריים ומשעממים, לעומת ספות הקטיפה המחוררות מבדלי סיגריות שאצלו בנבחרת. רמי, הדוד החנייבץ, שמנסה להיות גזעי כמו כל החבר'ה ולא מצליח לו, התנהג כמו ילד קטן ומתלהב כשניסה לעקוץ את אביב בחזרה ("לא משווים אמנים לרהיטים" או משהו עלובי כזה). כל כך שמחתי לראות את החיוך הקטן בקצה פיו של אביב, שעשה בשכל ובמקום להיכנס איתו לדיון מייגע על שזלונגים - שתק והתמוגג בנצחונו על דוד רמי הסחי. 

88 FM - פוסט הערצה

קיבלתי הזמנה להשקה של לוח השידורים החדש של 88 אף אם. מעניין, כי אף אחד לא גילה למי שהזמין אותי שאני מאזינה קבועה של התחנה, מסוג האנשים שיאכלו לכם את הראש על איזו תחנה מעולה זו ואפילו שיש פרסומות זה עדיף מכל דבר אחר, ולא סתם כי אין אלטרנטיבה וגלגל"צ היא, טוב, נו, גלגל"צ – ב-88 יושבים אנשים שברור כשמש כי הם אוהבי מוסיקה, מעריכים אותה, חיים ונושמים אותה. 

על אף שמדובר בתחנה השייכת לרשות השידור – אותה רשות שידור שאחראית על הערוץ הראשון על שלל הישגיו – נדמה לי, בתור מאזינה, ש88 היא עוף חריג, סוג של ילד מרדן, סורר, אבל עם לב זהב. כי למרות שרוב המוסיקה ב88 מוקדשת לרוק ולג'אז, יש מאחוריה המון המון נשמה. למי שכמוני כבר החל להתייאש מהטעם המוסיקלי המידרדר לתהומות במדינה הזו, מגיעה הישועה בדמות 88FM ומרגיעה, ולו במעט, את הדאגה למצב האיכות בארץ. כן, יש פה עוד אנשים שיודעים לזהות מוסיקה טובה. פפפיו. 

מספיק לבחון את שיטת בחירת השירים כדי להבין: האיש שמאחורי המיקרופון הוא עורך ומגיש - פה אין פלייליסט המוכתב על ידי חבורת פלצנים שמנסים בכוח לשקף את טעם הקהל (בכוח, אך ללא הצלחה יתרה במקרה של גלגל"צ). כאן יש שדרנים שאוהבים מוסיקה ומשדרים את המוסיקה שהם אוהבים; שטורחים ומחפשים רצועות שברור שקודם כל מדברות אליהם. הגשה אישית במלוא מובן המילה. קשה שלא להידבק בהתלהבות של שדרן שמציג שיר שהוא עצמו ישב ובחר בקפידה ומכל הלב, ובמקרים רבים זה מגיע יחד עם אנקדוטה או שתיים על השיר או על האמן. כמה מרענן לשמוע מפי המגישים משהו חוץ מדיווחי תנועה. דעה; יש דבר כזה. 

לכן הגיוני שלוח השידורים החדש של התחנה כולל כמה אנשים שמעניין לשמוע מה יש להם, באופן אישי, להגיד: מוותיקים כמו בן רד ובועז כהן (לו יש כבר עדת מעריצי פייסבוק נלהבת, ששפחתכם הנאמנה מודה שהיא חלק גאה ממנה), לצד שדרנים משובחים כמוגל אפלרויט, גלית גורא-עיני המתוקה-מבלי-להעיק וגדי ליבנה המקסים; התוספות החדשות כוללות את דורי בן זאב - האיש והכובע, דנה ברגר, ערן צור וגם את קוואמי ונדב רביד, שההחלטה לבטל את תכניתם "הקצה" בגלגל"צ חוללה סערה תקשורתית ועוררה את זעמם של מאזינים רבים.  זה היה המסמר האחרון בארונה של גלגל"צ בדרכה להפוך לתחנה חסרת כל לגיטימציה אמנותית, אבל סוף טוב הכל טוב – לדעתי, קוואמי ורביד הגיעו למקום הנכון. כאן יהיה מי שידע להעריך אותם. ועוד לא הזכרתי את שעת הביטלס של מודי זנדברג בכל יום שישי ב-16:00, עונג שבת צרוף.

אין לי מניות ברשות השידור ואין לי שום סיבה לכתוב את הפוסט הזה מלבד רחשי התודה שבלבי לתחנה המשובחת הזאת ולאנשים שלה. ברגעים אלה, תוך כדי שאני כותבת עכשיו, בוקעים צלילי "Young Americans" של דיוויד בואי מהרדיו, עושים לי שליכטה בלב ומוכיחים לי שעשיתי את הבחירה הנכונה. אכן, כמאמר הג'ינגל - "המוסיקה הכי טובה ברדיו".  88FM, אני איתכם. 

מימין: משה מורד (מנהל התחנה), קוואמי ובועז כהן

והערה/הארה נוספת - בזכות הפייסבוק של התחנה ושל התכניות, אני זוכה להיתקל ולתקשר עם עוד אנשים שאוהבים מוסיקה טובה. הנה משהו טוב שמארק צוקרברג עשה. 

הנה דף הפייסבוק של 88FM:

http://www.facebook.com/IL88FM

ערן צור בהופעה חיה באירוע ההשקה של האולפן החדש

NY Fashion Week - Alice + Olivia

לפעמים זה מרגיש כאילו רק לפני רגע נגמר שבוע אופנה אחד, וכבר מתחיל אחר ואין רגע לנשום וקשה לעקוב והראש מסתחרר מרוב טרנדים. מצד שני, אי אפשר לא להישאר מעודכנות... אז החלטתי שאני לא משגעת את עצמי, אני לא אצפה בכוווווול התצוגות, אלא אבחר רק את אלה שמתחשק לי לבדוק וזה מספיק בינתיים. ממילא כל מה שטרנדי כבר יגיע לכל מקום, אם נרצה ואם לא. 
שבוע האופנה לסתיו 2012 נפתח בניו יורק וכל ההוז-אנד-שמוז לא ישנים כבר כמה לילות, הבלוגוספירה בטרפת ולאנה וינטור בטח כבר כואבות הרגליים. אבל אין מה לעשות, סה-לה-וי ובשביל יופי צריך לסבול. 


התצוגה הראשונה שבחרתי לסקור היא של המותג Alice + Olivia, מותג שמסקרן אותי אישית כבר כמה עונות. בקולקציית הסתיו הזו אין בשורה מהפכנית, אבל היא כיפית, צבעונית (בניגוד למעצבים רבים העונה, שהחליטו להתמקד במונוכרומטיות ובצבעים נייטרליים, כמו שכבר הזהרתי שיקרה), והמחשבה שקפצה לי מייד לראש כשעברתי על התמונות מהתצוגה היא - בלייר וולדורף! זה הזמן להתנצל בפני כל מי שלא מכור לטמטמת המופלאה ששמה "גוסיפ גירל" (אין מצב שאני קוראת לזה "אחת שיודעת"), אז סליחה - או בעצם, שום סליחה. פאק שלכם. 
איפה היינו? כן, בלייר! כמובן! כמעט כל לוק יכול היה בקלות להתלבש על בלייר, או שבלייר היתה יכולה להתלבש עליו. הסטייל המדוקדק אך ייחודי של בלייר תפור בדיוק (חה.. תפור) על הקולקציה של Alice + Olivia. ולא מזיק גם שרוב הדוגמניות בתצוגה ממש מזכירות אותה. הנה תראו:

READ MORE...

קים בוסי תדגמן מידות גדולות וחזירים החלו לעופף מחוץ לחלון

קים בוסי תהיה הפרזנטורית של ML?? באמת?? 
באיזה יקום הבחורה הזאת מייצגת מידות גדולות??

Madonna Superbowl Live - Miss M Does it Again

הסינגל החדש של מדונה, Gimme All Your Luvin', טופטף לעולם בחלקים החל מיום שישי, קודם שוחררה דקה ממנו ורק אחרי כמה שעות כל הקליפ כולו. בקליפ מדונה עושה מה שהיא יודעת הכי טוב - מקפצת, רוקדת, נעזרת בשחקני חיזוק מגניבים-לכרגע (ניקי מינאז' והראפרית M.I.A.), מקיפה את עצמה בגברברים חסונים (במדי פוטבול) ובעיקר אוהבת את עצמה בלי הרבה ביגוד. השיר עצמו הוא לא יצירת מופת, כבר מזמן לא הוציאה מדונה איזו בשורה מוסיקלית חדשה, אבל את מה שהיא עושה - היא עושה הכי טוב. והיא גם נראית פנטסטי בקליפ, לעיתים אפילו מזכירה את מדונה בגירסת הניינטיז (תקופת Erotica המופתי). 

מדונה והמעודדות - מתוך הקליפ

עוד מתוך הקליפ - מדונה עושה את עצמה עושה את מרילין

כל זה הוא בילד-אפ לרגע הגדול - ההופעה המדוברת בהפסקת המחצית של הסופרבול, האירוע הטלוויזיוני הכי נצפה בארה"ב, שקרה ביום ראשון האחרון. מדונה בעצמה הודתה שזה חלום שמתגשם מבחינתה, וגם שהיא מתרגשת לקראת העניין. האמת, כשצופים בהופעה, רואים עליה את ההתרגשות, ויש בזה משהו מקסים - גם אחרי 30 שנה בפסגת העולם, מדונה עדיין מתרגשת. 


והאמת - היא עושה את זה שוב. לא יעזור לכל הגאגות והקייטי פריות, היא היתה שם קודם והיא היתה שמה אתכן בכיס הקטן, אם רק היה מקום לכיס איפשהו על התלבושות המטורפות שלה. מדונה שלפה מארסנל הלהיטים שלה את הדובדבנים הכי מובחרים: Vogue, Music, Express Yourself, Like A Prayer וכמובן הסינגל החדש, פלוס הופעות אורח של המעודדות מהקליפ, מינאז' וM.I.A.

מתוך ההופעה - Vogue

העיצוב מדהים - הבמה עצמה הופכת למסך ענק שעליו מוקרנות תמונות וסרטונים (שימו לב במיוחד לצילומים היפהפיים ב Vogue), והכל מגיע לשיא עם מקהלת הגוספל ב Like A Prayer, כשבתפקיד הניגרית עם הקול הענק - לא אחר מאשר סי-לו גרין, ליהוק מבריק בעיניי. בשלב הזה כל הקהל נוצץ מאורות והבמה הופכת למעין חלל  מואר; קשה לתאר במילים אבל יש לי תחושה שכל הנוכחים חוו איזו חוויה חוץ-גופית בשלב הזה. 


מדונה מראה לכולם שלא צריך שטיקים כמו פטמות-נחשפות-עאלק-בטעות (סורי, ג'נט, את כבר אולד ניוז) כדי להותיר חותם בדפי ההיסטוריה של הופעות הסופרבול. נראה מי יצליח להתעלות על זה בשנה הבאה. 


להופעה המלאה: תהנו
הנה הקליפ החדש: Gimme All Your Luvin'