רבים האנשים שמכירים אותי ששמעו ממני את המשפט הבא: "שני הדברים הכי טובים שיצאו מהמדינה הזו הם במבה וגידי גוב, לא בהכרח בסדר הזה" (יש לי נטייה לאימרות כאלה לעיתים).
גידי גוב חוגג השבוע 60 שנות היווסדות, וזו הזדמנות להרהר באיש ובסיבות שהפכו אותו לאחד הסמלים הכי ישראליים שלנו. גידי גוב הוא אחד האמנים המצליחים ביותר בארץ, מולטי-טאלנט עוד לפני שהמציאו את המושג, ובכל זאת - זה לא היה עובד בחו"ל (חזרה אל ההשוואה לבמבה - יש לי תחושה שהחיך החו"לי לא היה מבין את הגאונות שבעניין). תחשבו על זה: איש רזה, לא חתיך במונחים סטנדרטיים (על אף שאי אפשר להתווכח עם החן הטבעי שממיס אותנו. תודו בנות, לא הייתן מתחלפות עם מיקי ב"להקה"??), על פניו לא חדור אמביציות לכבוש קהלים, מעדיף להישאר בבית עם האישה והילדים ובכלל לא נופל בהגדרה הרגילה של סטאר. ובכל זאת, גם הציניקנים הגדולים יתקשו לשמור על חזות אדישה למול ההבעה הממושקפת, החצי-מבודחת תמידית של גידי.
הוא הכי ישראלי שיש. מצד אחד הוא אחד האנשים הכי מצחיקים, מצד שני כשהוא מדבר ברצינות יש תחושה שהוא לא אחד שמחרטט כדי למצוא חן, הוא פשוט ככה. טוב לו עם עצמו, או לפחות זאת ההרגשה. איכפת לו, לגידי. הוא משלנו, אפשר בכיף לראות את עצמנו יושבים איתו לקפה, או יותר טוב, לארוחה טובה במסעדה, הרי הוא גם מבין באוכל.
גדלנו על גידי גוב. הוא שר לנו על הגן הסגור, על אפונה וגזר, על הגשם שמטפטף על העורף. הוא הבין אותנו כשהיינו ילדים. אחר כך הוא הצחיק אותנו עד דמעות בזהו זה, יותר מאוחר בלילה גוב, ובדרך הוא גם שיחק אותה במנז'-א-טרואה הכי מפורסם בארץ. בין לבין הוא שר לנו כל כך הרבה שירים שחרוטים לנו בנשמה, שאין דרך לדמיין את התרבות הישראלית בלי החלק שלו.
גידי גוב בגיל של אמא שלי. הוא לא שלמה, ולא פוליקר. הוא לא ממלא את קיסריה, לא כי הוא לא מצליח. כנראה אין לו עניין בזה. אבל הוא מופיע בלי הפסקה, וממשיך להקליט שירים בקצב שסטארים אחרים היו מתים לעמוד בו. אני באופן אישי מקווה שהוא לא מתכוון ללכת לשום מקום בקרוב, ולהמשיך לשאת את התואר "נכס צאן ברזל" בקלילות הגידי-גובית הזאת, שאין לאף אחד אחר.
מזל טוב, גידי!
הוא הכי ישראלי שיש. מצד אחד הוא אחד האנשים הכי מצחיקים, מצד שני כשהוא מדבר ברצינות יש תחושה שהוא לא אחד שמחרטט כדי למצוא חן, הוא פשוט ככה. טוב לו עם עצמו, או לפחות זאת ההרגשה. איכפת לו, לגידי. הוא משלנו, אפשר בכיף לראות את עצמנו יושבים איתו לקפה, או יותר טוב, לארוחה טובה במסעדה, הרי הוא גם מבין באוכל.
גדלנו על גידי גוב. הוא שר לנו על הגן הסגור, על אפונה וגזר, על הגשם שמטפטף על העורף. הוא הבין אותנו כשהיינו ילדים. אחר כך הוא הצחיק אותנו עד דמעות בזהו זה, יותר מאוחר בלילה גוב, ובדרך הוא גם שיחק אותה במנז'-א-טרואה הכי מפורסם בארץ. בין לבין הוא שר לנו כל כך הרבה שירים שחרוטים לנו בנשמה, שאין דרך לדמיין את התרבות הישראלית בלי החלק שלו.
גידי גוב בגיל של אמא שלי. הוא לא שלמה, ולא פוליקר. הוא לא ממלא את קיסריה, לא כי הוא לא מצליח. כנראה אין לו עניין בזה. אבל הוא מופיע בלי הפסקה, וממשיך להקליט שירים בקצב שסטארים אחרים היו מתים לעמוד בו. אני באופן אישי מקווה שהוא לא מתכוון ללכת לשום מקום בקרוב, ולהמשיך לשאת את התואר "נכס צאן ברזל" בקלילות הגידי-גובית הזאת, שאין לאף אחד אחר.
מזל טוב, גידי!
No comments:
Post a Comment